ע"א 3649/02 זגה מרדכי נ. מדינת ישראל

באחד מימיו של חודש יולי 2001, חצה המערער מעבר חצייה כשהוא רוכב על קטנועו. אותה שעה נסע ראובן אורפני ז"ל (להלן - המנוח), על אופנוע בכיוון חציית המערער, וכאשר הבחין במערער סטה שמאלה, עלה על המדרכה, ופגע במכוניות חונות. המנוח נפל מרכבו וראשו נחבט בחומת בטון, וכתוצאה מכך נגרם מותו.

המערער הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות, ובמרכזן עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין בשלוב עם סעיפים 64 ו40- לפקודת התעבורה. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 5 חודשי מאסר, בהם ישא בדרך של עבודות שרות, קנס בסך 2,500 ש"ח, ופסילת רשיון הנהיגה לצמיתות.

על פסק-הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ושם ביקש בא-כוח העורר לעכב את ביצוע העונש שהושת על שולחו. בקשה זו נענתה בחלקה, כאשר עוכב ביצועו של עונש המאסר עד למתן פסק-הדין בערעור, ומאידך נדחתה הבקשה לעכב את עונש הפסילה.

בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני, ולדאבוני התקשיתי להבין מדוע הגיע בית משפט קמא לתוצאה זו דווקא, באשר ההחלטה אינה מנומקת, ובסוגיית הפסילה לא נאמר אלא זאת: "אין עיכוב ביצוע לענין הפסילה". על מנת שלא להטריח את הצדדים להתדיינות חוזרת בפני בית המשפט המחוזי, נטלתי על עצמי את התפקיד לבחון את הבקשה לגופה, ובסופה של בדיקה זו לא מצאתי מקום להיעתר לה.

באשר לסיכוייו של הערעור - בא-כוח העורר הדגיש בפני את תרומתו של המנוח לגרימת התאונה ולתוצאה הקטלנית, והוא חזר על גרסת ההגנה לפיה המנוח וחברו (שאף הוא נהג באופנוע) ערכו ביניהם תחרות. טענה אחרונה זו בדבר תחרות, לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט, ומאידך היה מקובל עליו, כי המנוח התרשל בדרך נהיגתו, ובעיקר בתגובותיו כאשר הבחין במערער הנוהג בקטנועו על מעבר החצייה.

אך בצד כל אלה הקדיש בית המשפט לתעבורה דיון לשאלת רשלנותו של המערער, ולקשר הסיבתי שבינה לתאונה ולתוצאה הקטלנית. במישור זה מצא בית המשפט, כי אף שהמערער מכיר את מגבלותיו של שדה הראיה באותו מקום, הואיל והוא גר בסמוך, הוא החל את החצייה מתוך הצמחייה הנמצאת בסמוך לכביש, ועשה זאת בנסיעה רצופה המלמדת על כך שלא נתן את דעתו לנעשה באותה דרך. יותר מכך, לטענת המערער, הוא הבחין במנוח וחברו רק לאחר שהגיע לחצי השני של מעבר החצייה (היינו, לאחר שעבר כ5.5- מ'), וגם עניין זה מלמד שהוא לא נתן את דעתו לתנועתם של כלי הרכב באותו מקום, הואיל ועל פי נתוני הזירה היה אמור המערער להבחין במנוח הנע לקראתו, כבר לאחר שחצה 1.5 מ' מרוחב המעבר, מאחר ובשלב זה שדה הראיה שעמד לרשותו, לכיוון ממנו בא המנוח, היה 140 מ'.

ועובדה היא שהמערער לא הבחין במנוח באותו שלב, ולו נהג אחרת יכול היה לעצור את קטנועו ולהימנע מחסימת דרכו של המנוח אשר חייבה את המנוח לבצע את התמרון שגרם לתאונה.

גם עברו של המערער בתחום התעבורתי אינו פועל לטובתו. הוא אמנם מחזיק ברשיון נהיגה מאז שנת 1954, אך מספרן של העבירות בהן הורשע אינו מבוטל. לענייננו חשוב להדגיש, כי חלקן של ההרשעות היו בגין עבירות בעלות אופי בטיחותי, וביניהן, אי-עצירה לפני תמרור בצומת, נהיגה שלא בכוון החץ, נהיגה באור-אדום, ונהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף. השילוב שבין הרשעות אלו של המערער, לדרך בה נמצא נוהג במקרה הנוכחי, על פי ממצאיו של בית המשפט לתעבורה, מצביע על סכנה הנשקפת מהמערער בדרך נהיגתו, ועל כך לא מצאתי מקום לעכב את עונש הפסילה.

הערר נדחה.