ע"א 3677/11 פלוני נ. פלוני

הערעור שלפנינו נסב על דחיית תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים – גורמים מפקחים על אימוץ בין ארצי בישראל.

המערערים הם תשעה עשר זוגות שביקשו לאמץ ילד מחו"ל במסגרת הליכי "אימוץ בין ארצי" שהוסדרו בתיקון מס' 2 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 2), התשנ"ו-1996, ס"ח 354) (להלן: החוק ). לפי ההסדר שבחוק, האימוץ מבוצע באמצעות עמותות לאימוץ בין ארצי שקיבלו הכרה מהרשויות. לצורך כך התקשרו המערערים – במועדים שונים – עם עמותת "הילד והוריו", שקיבלה הכרה לפי החוק. לקראת סוף שנת 2002 נקלעה העמותה לקשיים. הערבות שהפקידה העמותה לצורך הבטחת תשלומי המבקשים לאמץ לא הוגדלה בהתאם לדרישת התקנות הרלבנטיות. בחודש מרץ 2003 שם מנכ"ל העמותה, מר דורון אילני, קץ לחייו והעמותה חדלה לפעול. בעקבות זאת פעלו גורמי הפיקוח להשלמת פעולות האימוץ של משפחות שנפגעו מקריסת העמותה. נוסף על כך פעלה המדינה לחילוט ערבות שהעמידה העמותה בסך 500,000 ש"ח, וכן העבירה מתקציבה סכום נוסף של 600,000 ש"ח על מנת להעמיד את הסכום שיחולק למשפחות שנפגעו על גובה הסכום שאותו הייתה העמותה אמורה להפקיד כערבות. בסופו של דבר נדרשו המערערים לשלם סכום נוסף כדי להשלים הליכי אימוץ באמצעות עמותות אחרות (לפי אמדן המדינה – שעליו חולקים המערערים – סכום זה עומד על כ-3,000 דולר למשפחה).

בתביעה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נטען כי המדינה התרשלה בפיקוח על העמותה וכי היא אחראית לנזקיהם.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' זמיר ) עמד בפירוט על טיעוני המערערים, ועל המסכת הראייתית שהניחו לפניו הצדדים, על רקע התשתית הנורמטיבית הנדרשת לעניין. בית המשפט עמד על ההסברים שנתנה המפקחת הארצית על האימוץ הבין ארצי (להלן: המפקחת ) להתנהלותה וקבע כי היא לא נקטה מדיניות של "שב ואל תעשה", ואף הבהירה מדוע בחרה לנסות לסייע לעמותה בשלב שהייתה מודעת כי נקלעה לקשיים כלכליים, ולא לסגור אותה באותה עת. בית המשפט מצא כי ההסבר שנתנה המפקחת סביר וכי אינו רואה במדיניות שננקטה "משום חוסר סבירות, העדר מדתיות או התרשלות, הן לאור ההסדרים החוקיים הרלבנטיים והן בשים לב לאלטרנטיבות": הפסקת הפעילות שהייתה פוגעת בעשרות משפחות. בית המשפט אף לא מצא התרשלות בהתנהלות המדינה לאחר קריסת העמותה וקבע כי בזכות הפעולות שננקטו כל משפחה שהייתה מעוניינת להמשיך בהליך קיבלה ילד לאימוץ בתוך כשנה. משכך, נדחתה התביעה נגד המשיבים.

על הכרעה זו נסב הערעור שלפנינו.

המערערים טוענים כי המשיבים לא הפעילו שיקול דעת, כי לא עמדו בהיקף הפיקוח המתחייב על פי דין וכי בית המשפט שגה כאשר פסק כי מדיניות המשיבים אינה נגועה בחוסר סבירות, היעדר מדתיות או התרשלות. עוד נטען כי בית המשפט שגה בניתוח התשתית הראייתית שהונחה לפניו וכי הוכחה התרשלות של המשיבים.

המשיבים תומכים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מטעמיו.

לאחר ששקלנו את טיעוניהם של הצדדים, בכתב ובעל פה, לא מצאנו כי יש מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. מצאנו בנוסף כי ממצאים אלה תומכים בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות בנסיבות שלפנינו, ועל כן אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.

בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.