ע"א 3715/97 בסאם עלי מחמוד דירייה נ. שירות הביטחון הכללי

בפני בקשת העותר לחייב את המשיב בהוצאות עתירתו.

העותר פנה בעתירה אל בית משפט זה ובה קבל על אמצעי החקירה בהם נוקט כלפיו חוקרי המשיב. בעתירה, טען העותר כי חוקרי המשיב מושיבים אותו על כיסא נמוך לתקופות ממושכות כאשר על ידיו אזיקים. כמו-כן נטען כי חוקרי המשיב מניחים שק על ראשו של העותר ומפעילים מוסיקה חזקה, כמעט ללא הרף.

סמוך לאחר הגשת העתירה הודיע המשיב כי כלפי העותר לא מופעלים עוד אמצעים פיזיים בחקירתו.

יצוין עוד כי בית משפט זה לא הוציא מלפניו בעתירה זאת צו ביניים או צו על תנאי.

בשלב מסוים, ככל הנראה, הפכה העתירה לתיאורטית. העותר הודה בכך, אך סבר כי בכל זאת יש מקום לדון בשאלות שמעוררת העתירה.

בעקבות פסק הדין שניתן בבג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינוים נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם), התבקש העותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו נוכח פסק הדין. העותר השיב כי הוא אינו עומד עוד על עתירתו, אך הוא מבקש כי המשיב יישא בהוצאותיו.

המשיב מתנגד לחיובו בהוצאות.

לטענתו, בית משפט זה לא קבע כי לא הייתה הצדקה להפעלת אמצעים פיזיים כלפי העותר. עוד טוען המשיב כי העתירה הפכה בשלב מוקדם יחסית לתיאורטית ולכן, אין ליתן "פרס" לעותר על כך שהסכים למחיקת עתירה שממילא היה עליה להימחק. לטענתו, עתירות תיאורטיות דומות נדחו, אף בשלב בו נדונה העתירה בפני הרכב, אך הוא מעולם לא חויב בהוצאות.

המשיב מוסיף וטוען כי בבג"ץ 5100/94 הכיר בית המשפט, עקרונית, בתחולתה של הגנת הצורך על חוקריו, במקרים מתאימים. אין לשלול איפוא, לטענת המשיב, אפשרות כי בנסיבותיו של מקרה זה, היה בית המשפט מכיר בתחולתה של הגנת הצורך לגבי המשיב.

עוד טוען המשיב כי אף בבג"ץ 5100/94 הנ"ל לא חויב הוא בהוצאות, למרות שבתיק הנ"ל עמלו הצדדים רבות בעניין העתירה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין במקרה זה עם העותר.

בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' משרד השיכון , פ"ד מח(4)217 נקבע כי אחד הקריטריונים בשאלה האם זכאי עותר שחזר בו מעתירתו להוצאות, נחתך, בין היתר, לפי השאלה האם היה צידוק בהגשת העתירה.

את השאלה האם היה צידוק בהגשת העתירה, יש לבחון, לדעתי, לא בדיעבד ובחכמה שלאחר מעשה, אלא יש לבחון ולראות האם בשעה שהוגשה העתירה, היה מקום להגשתה.

נראה, כי אמצעי החקירה שהופעלו על העותר לטענתו - ואשר המשיב אינו מכחיש את עצם הפעלתם בשלב זה או אחר של חקירתו העותר - נפסלו לשימוש על ידי בית משפט זה בבג"ץ 5100/94 הנ"ל.

כיוון שכך, הרי שבעת הגשת העתירה, היה לכאורה צידוק בהגשתה. העובדה כי לאחר מכן הפכה העתירה לתיאורטית אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. כמו-כן, אין בעובדה כי בבג"ץ 5100/94 לא נפסקו הוצאות לטובת העותרים כדי ללמוד הלכה למקרים אחרים.

את טענת המשיב לפיה לא נשללה, בנסיבות עניין זה, האפשרות כי לחוקרי המשיב הייתה עומדת הגנת הצורך, יש לדחות. אכן, בית משפט זה לא שלל את תחולתה, במקרים מתאימים, של הגנת הצורך לחוקרי המשיב. ברם, סבורני כי נטל השכנוע להכיר בהגנה זו לגבי חוקרי המשיב, בנסיבות מקרה זה, והנטל לשכנע את בית המשפט כי מקרה זה מתאים הוא להכיר בהגנה לגבי חוקרי המשיב, מוטל על המשיב. לא שוכנעתי, בשים לב לשלב אליו הגיעה העתירה, כי המשיב עמד בנטל זה.

עם-זאת, יש להביא בחשבון, לעניין גובה ההוצאות, בין היתר, את העובדה כי העתירה הגיעה לסיומה בשלב מוקדם יחסית.

לאור על האמור, אני מורה כי המשיב ישלם לעותר סך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת החלטה זו ועד ליום ביצוע התשלום בפועל.