ע"א 3734/04 יעקב שוקרון נ. צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

השופטת מ' נאור :

1.ערעור וערעור שכנגד על גובה הנזק שנפסק לנפגע בתאונת דרכים (פסק דין מיום 1.3.2004, כב' השופטת ע' ברון). הנפגע, שיכונה המערער, נפגע בתאונת דרכים בדצמבר 1993. לפי קביעות הערכאה הראשונה הליכי השיקום שלו נמשכו 15 חודשים. המערער היה ספר במקצועו. בית המשפט קבע כי נכותו התפקודית של המערער היא 78.8%.

2.המערער והמערערת שכנגד – חברת הביטוח (להלן: הנתבעת) – פרשו חזית רחבה בערעוריהם ולא היה כמעט פריט נזק שלא בקשו שנתערב בו. קראנו סיכומי הצדדים והוספנו ושמענו טענות על פה ולא מצאנו עילה להתערבותנו אלא בפריט נזק אחד – הפסד השתכרות בעבר ובעתיד.

3.המערער הוא יליד 1958. לטענתו, אותה לא קיבל בית המשפט, הוא איבד כליל את כושר השתכרותו כספר, מקצוע בו עסק מאז היותו בן 19. מאז התאונה ועד שמיעת הראיות לא עבד המערער בשום עבודה. בעבר עבד המערער, לדבריו, כשכיר במספרות יוקרה שונות. ב-1987 פתח מספרה כעצמאי ברמת אפעל אותה נאלץ, לדבריו, לסגור ב-1990 מאחר שבעלת המושכר חפצה למוכרו. אחר כך עבד שוב, לדבריו, כשכיר ולעתים סיפר לקוחות בבתיהם. בשנת 1991 נפגע בירכו ונקבעו לו עשרה אחוזי נכות. בשלהי 1992 פתח מספרה ביבנה אותה הפעיל משך כשנה עד לתאונה.

4.הערכאה הראשונה עמדה, ובצדק, על כך שהמערער לא הציג כל ראיה לגבי הכנסותיו בעבר, בטרם פתח את המספרה ביבנה, פרט לעדות של ספר אחר, שהוא בן דודתו. בית המשפט לא היה מוכן לקבוע ממצא כלשהו על פי עדותו של בן הדוד בנוגע להכנסות המערער. ראיות לגבי ההכנסות במספרה ברמת אפעל לא הובאו. כל שהוצג הוא דו"ח שנתי על הכנסותיו בשנת 1993 היא שנת התאונה. בין ינואר לספטמבר הרוויח, בממוצע, 208 ש"ח לחודש. סכום זה, כשהוא משוערך למועד פסק הדין (1.3.2004) עמד על 357 ש"ח. בשלושת החודשים האחרונים של שנת 1993 חלה, כפי שציין בית המשפט, עליה תלולה ברווחים, והכנסותיו של המערער עמדו בממוצע חודשי על 1987 ש"ח (משוערך – 3412 ש"ח). הממוצע השנתי לכל שנת 1993 הוא 653 ש"ח לחודש (בשיערוך – 1121 ש"ח). הנתבעת טענה, בדרך ההשערה, כי ההכנסות לחודשים ספטמבר – דצמבר דווחו אחרי התאונה, ומכאן העליה התלולה כביכול בהכנסות, עליה ממנה ביקשה להתעלם. המערער שלל זאת והסביר את הגידול בהכנסות בכך שלקח לו זמן לבנות קליינטורה במקום החדש ביבנה.

5.בית המשפט הביא בחשבון מספר תקופות: לגבי 15 חודשים בהם היה המערער באי כושר נפסק פיצוי מלא על פי ההכנסה הממוצעת לשנת 1993 (653 ש"ח ובשיערוך כאמור 1121 ש"ח). אחרי תקופה זו ועד ליום מתן פסק הדין הוכפל הסכום האמור (1121 ש"ח) באחוזי הנכות התפקודית (78.8%). שתי תקופות אלה כונו על ידי בית המשפט "עבר". לגבי התקופה שמיום מתן פסק הדין ואילך (שכונתה "עתיד") נקבע כי יש לערוך את החישוב על בסיס שכרו של המערער בשלושת החודשים האחרונים עובר לתאונה דהיינו לפי הסכום של 3412 ש"ח שהוא, כזכור, שיערוך של הסכום הממוצע שהשתכר המערער בחודשים ספטמבר – דצמבר 1993 (1987 ש"ח), ועל פי הנכות התפקודית.

6.כדי לסבר את האוזן – בדצמבר 1993 עמד השכר הממוצע במשק על 3294 ש"ח; הסכום של 1987 ש"ח (ממוצע ההכנסות בשלושת החודשים האחרונים ב-1993) הוא כ-60% מהשכר הממוצע. בעת מתן פסק הדין (1.3.2004) עמד השכר הממוצע על 6,877 ש"ח.

7.בית המשפט המחוזי היה מוכן לקבל, למרות טענת הנתבעת, שההכנסה הממוצעת לשלושת החודשים האחרונים של שנת 1993 אכן משקפת את ההשתכרות של המערער עובר לתאונה לאחר שצבר לקוחות. לממצא זה שבעובדה יכול היה בית המשפט להגיע על סמך הראיות שבפניו, ואין אנו רואים מקום להתערב בעניין זה. ואולם, מכך מתחייבת המסקנה כי חישוב הפסדי השכר מאז התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, כמו חישוב הפסדי השכר מיום מתן פסק הדין ואילך, צריך להיעשות על בסיס שלושת החודשים שקדמו לתאונה ולא על בסיס הממוצע השנתי. פסק הדין בתיק זה ניתן (מטעמים שאינם קשורים בהרכב שנתן אותו) למעלה מעשר שנים לאחר התאונה ואין מקום בנסיבות אלה להבחנת בית המשפט בין "עבר" ל"עתיד".

על כן, אנו מעמידים את כושר ההשתכרות המלא על סך של 1987 ש"ח (בערכים של דצמבר 1993). ל-15 החודשים הראשונים שלאחר התאונה (תקופת אי-הכושר) אנו קובעים הפסד השתכרות מלא. החל ממועד זה ועד גיל 67 החישוב ייערך גם הוא לפי הסכום של 1987 ש"ח לחודש (בערכים של דצמבר 1993) במכפלת הנכות התפקודית (78.8%). סכומים עד מועד פסק הדין ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הסכומים לאחר פסק הדין יהוונו.

8.שאר חלקי פסק הדין יוותרו על כנם.

9.על ההפרש בין פסק דיננו זה לפסק דינה של הערכאה הראשונה יתווסף שכר טרחת עורך דין לטובת המערער בשיעור של 13%.

ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ד' חשין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.