ע"א 3805/19 דוד מיר נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג ), האוסר על המשיבים הפורמליים 3 ו-4 לאשר ולרשום תכנית איחוד וחלוקה המתייחסת למקרקעי המבקשים.

1.

אפתח בתיאור תמציתי של הרקע העובדתי ושל קביעותיו של בית המשפט המחוזי: המבקשים הם בעלים של מגרש באזור גבעת המטוס בירושלים. המשיבה 2, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ), יזמה תכנית איחוד וחלוקה החלה על מתחם בו מצוי המגרש של המערערים. בשל טעות, המשיבות 2-1 סברו בתחילה כי בעלי המגרש אינם ידועים, ובעקבות כך, מרבית הליכי האיחוד והחלוקה התנהלו מבלי שהמבקשים השמיעו עמדתם. בהמשך, משנודע למבקשים דבר קיומה של התכנית, הם ביקשו להשמיע התנגדותם בפני הוועדה המקומית, אך בשל חלוף הזמן להגשת התנגדויות, הם הופנו להליך של הגשת ערר לוועדת הערר, ובהמשך הופנו להגיש עתירה מינהלית.

2.

חרף העובדה שבעלי עניין נוספים הגישו ערר לוועדת הערר, וחרף העובדה שבהמשך גם הוגשה עתירה מינהלית על ידי מספר עותרים בנוגע לתכנית, המבקשים בחרו שלא להצטרף להליכים אלו, וחלף זאת החליטו להגיש תביעה אזרחית לבית משפט קמא. בתביעתם עתרו המבקשים לכך שהמגרש המקורי שהיה בבעלותם יושב להם, ולחלופין כי ייפסק להם פיצוי הולם שישקף את זכויותיהם הראויות במקרקעין. יצויין כי במסגרת הליכי האיחוד וחלוקה, הוקצה למבקשים מגרש ובו זכויות בניה ל-9 יחידות דיור. ואולם, המגרש המקורי שהיה בבעלותם אוחד עם מגרש נוסף, כך שבמגרש שנוצר ניתן יהיה לבנות 122 יחידות דיור בבינוי של עד 12 קומות. המוטיבציה של המערערים להשיב לידיהם את המגרש המקורי, ברורה אפוא.

3.

בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק, דחה את תביעת המבקשים. באשר לטענת המבקשים כי יש להשיב להם את המגרש המקורי שהיה בבעלותם, נקבע כי מדובר בסעד שפירושו שינוי התכנית או ביטולה, וכי הדרך המתאימה לתקוף את התכנית היא במסלול המינהלי, ולא במסלול האזרחי בדרך של תקיפה ישירה הנחזית כתקיפה עקיפה. ברוח זו נדחו גם טענות שהעלו המבקשים נגד תוקף התכנית. באשר לסעד הכספי שתבעו המבקשים, בית המשפט קבע כי המשיבות 2-1 אכן התרשלו בכך שטעו לסבור כי בעליהם של המגרש אינם ידועים. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין מקום לפסוק לטובת המבקשים סעד כספי, הן בשל אי פנייתם לאפיק המינהלי בטרם הגשת תביעתם; והן בשל אי הוכחת נזק וקשר סיבתי. לעניין זה נקבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי אילו היו משמיעים טענותיהם בפני גורמי התכנון במועד, היה חל שינוי בתכנית על טבלאות האיזון שבה. לעניין זה אף נקבע כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשים התבססה על תכניות קודמות (תכניות מנדטוריות) באופן חלקי ובררני.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים, המייצגים את עצמם, ערעור לבית משפט זה, לו צירפו את הבקשה שלפניי.

4.

בבקשתם טוענים המבקשים, בין היתר, כי הוועדה המקומית ורשות מקרקעי ישראל (המשיבות 2-1) ערכו את הטבלה "בהטעיה ובמרמה", והקצו לטובת רמ"י מגרשים סחירים תמורת דרכים ושטחים שמעולם לא היו בבעלותה. בכך, טוענים המבקשים, פעלו המשיבות בחוסר סמכות, ועל כן דין הפעולות שנקטו להתבטל. כן נטען כי רמ"י התעשרה שלא כדין ופגעה בזכות הקניין של המבקשים.

המבקשים סבורים כי סיכויי הערעור שלהם גבוהים וכי לא ייגרם כל נזק למשיבות כתוצאה ממתן הסעד הארעי, כך שגם מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בהקשר זה אף טענו המבקשים כי מתן הסעד הזמני וקבלת הערעור רק יעשה חסד עם המשיבות, בכך שיגאל אותן ואת נציגיהן מפני האשמה עתידית בגין ניסיון לקבלת דבר במרמה. ברם, אם לא תתקבל בקשתם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך, שכן נפגעה זכות הקניין שלהם. בנוסף, לטענתם קיימת "סכנה מוחשית" שרמ"י תסתמך על פסק דינו של בית משפט קמא כדי לשכנע את המשיבים הפורמאליים 4-3 להשלים את הרישום של המגרשים.

5.

מנגד, המשיבה 1 טוענת כי סיכויי הערעור נמוכים וכי המערערים תוקפים קביעות עובדתיות של בית משפט קמא. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, שכן קבלתה תפגע במאות בעלי זכויות בתחום התכנית, הממתינים שנים למימוש זכויותיהם. בנוסף, נטען כי לכל היותר ניתן יהיה לפצות את המבקשים בדרך של פיצוי כספי, שכן המגרש המדובר לא מיועד לשמש את המבקשים למגורים, אלא מדובר בנכס מניב המיועד להשקעה. המשיבה 2 מוסיפה כי הסעד המבוקש בערעור הוא סעד שונה מזה שנתבע על ידי המבקשים בכתב התביעה המתוקן שהגישו לבית משפט קמא, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה דנן.

אציין כי המבקשים הגישו תשובה לתגובת המשיבות בה חזרו על חלק מטענותיהם בבקשה, ואיני רואה לפרט מעבר לכך.

6.

דין הבקשה להידחות.

על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, דומה כי יש בסיס לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הדרך לתקוף את התכנית היתה באמצעותו נקיטת הליכים במישור המינהלי, ולא באמצעות הגשת תביעה אזרחית (ראו בהרחבה ע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017), שנזכר בפסקאות 59-50 לפסק הדין). באשר לסעד הכספי שתבעו המערערים, הרי שקביעותיו של בית משפט קמא לגבי רכיב הקשר הסיבתי והנזק הן קביעות שבעובדה, ואף בכך אין כדי לתרום לסיכויי הערעור.

כך או כך, אבן הבוחן המרכזית בבקשות מהסוג דנן היא מאזן הנוחות, ובנסיבות המקרה דנן, נחה דעתי כי זה אינו נוטה לטובת המבקשים. אזכיר כי היו אלה המבקשים שתבעו בבית משפט קמא סעד חלופי של פיצוי כספי בסך של 6.49 מיליון ₪. בנסיבות אלו, יש טעם בטענת המשיבות כי ככל שיתקבל ערעורם של המבקשים, ניתן יהיה לפצותם באמצעות פיצוי כספי (וכמובן איני מביע כל עמדה לגבי תוחלתו של הערעור בהקשר זה). בנוסף, אין להתעלם מטענת המשיבות בדבר האינטרס של יתר בעלי החלקות במתחם התכנית, העשויים להינזק אם תעוכב התכנית.

7.

אי לכך, הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכי דינן של המשיבות 2-1 בסך של 3,000 ₪ כל אחת (סך הכל 6,000 ₪).