ע"א 3840/01אורי עמית נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן), לפיו נדחה בעיקרו ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופט ח' פדר).

2.המבקש היה רכז נוער של תנועת "נוער מאיר" בשנים 1995-1996. ביום 31.10.96 הועמד המבקש לדין בגין חברות בארגון טרוריסטי ותמיכה בארגון כאמור, עבירות לפי סעיפים 3, 4(ב) ו4-(ז) לפקודה למניעת טרור, התש"ח1948- (להלן - הפקודה). בכתב האישום פורטו חמישה אירועים בהם פעל המבקש במסגרת תפקידו בתנועת "נוער מאיר". על פי כתב האישום, תנועה זו קרויה על שם הרב מאיר כהנא ומוגדרת כתנועת הנוער של התנועה "כהנא חי" ('כ"ח'), אשר הוכרזה ביום 13.3.94 על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור יחד עם תנועת "כך". הכרזה זו ניתנה בתוקף סמכותה של הממשלה לפי סעיף 8 לפקודה. תחולתה של הכרזה זו היא גם "על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג" אשר התנועות "כך" ו-'כ"ח' פעלו להשגתן, "באמצעים דומים לאמצעים שהארגונים הנזכרים לעיל השתמשו בהם, אף אם יתקרא בשמות או בכינויים אחרים - אם בדרך קבע ואם מעת לעת". כן חלה ההכרזה "על פלגיהם ועל צירופיהם" של הארגונים הנ"ל. לאור האמור בהכרזה זו הועמד המבקש לדין בעבירות אשר פורטו לעיל.

3.המבקש הודה בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ואף לא הכחיש כי ביסודה של תנועת "נוער מאיר" עומדת הפצת השקפתו הפוליטית ומורשתו של הרב מאיר כהנא. עם זאת, כפר המבקש באשמה שיוחסה לו. בית משפט השלום, לאחר סקירה ארוכה ומפורטת של חומר הראיות אשר הובא לפניו, סיכם וקבע כי

"היוצא מן האמור, שארגון 'נוער מאיר' מזהה עצמו עם ארגון 'כהנא חי' ומשנתו האלימה, המסיתה והגזענית, שבגינה הוכרז כארגון טרור, ומשמש שופרו ומפיץ למורשתו ולמשנתו בקרב בני נוער. כללו של דבר, שיש לקבוע כי ארגון 'נוער מאיר' הינו ארגון הנוער של 'כהנא חי', וחלק הימנו, אירגונית ואידיאולוגית... והאכרזה חלה בבירור גם עליו... ברי שלמסקנה זו אפשר להגיע, גם ולמצער, מכוח הסיפא לאכרזה. למעלה מן הצורך אוסיף: לפי האמור, ועפ"י החזקה הקבועה בסעיף 8 לפקודה - ואין ספק בדבר עמידתו של הנאשם בראש הארגון - עובר נטל הראיה וההוכחה אל הנאשם, ובידו לא צלח להוכיח, כי הפעולות והמעשים שביצע, לא נועדו לגלות הזדהות או שבח לארגון טרור.... לא רק שלא צלח בידי הנאשם לסתור את החזקה שבפקודה, אלא שהתביעה הוכיחה גרסתה וטענותיה, כנדרש בפלילים".

בית משפט השלום הרשיע אפוא את המבקש בעבירות בהן הואשם, וגזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט הורה על ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי אישר את הרשעת המבקש, למעט בעבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודה, ממנה זוכה בנימוק שהמבקש לא הועמד לדין בגין הבעות תמיכה והזדהות בארגון טרור באמצעות אמצעים סימבוליים, אלא בהבעת תמיכה מילולית ישירה, אשר אינה באה בגדרה של הוראת סעיף זה על פי הפסיקה. בית המשפט המחוזי הותיר את העונש שנגזר על המבקש על כנו.

4.עיקר טענתו של המבקש לפני היא שממשלת ישראל לא הייתה מוסמכת להכריז כי התנועות "כך" ו - 'כ"ח' הן ארגוני טרור, כמו גם להכריז כי פלגיהם וצירופיהם של תנועות אלו, או חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו הסוג הם ארגוני טרור. לטענתו, פסק הדין בעניין ג'אברין (דנ"פ 8613/96 (טרם פורסם)) שינה את המצב המשפטי שקדם לו, כך שפסק הדין שניתן בבג"צ 6897/95 פ"ד מט (4) 853 - אשר קבע כי יש תוקף להכרזה גם ככל שהיא מתייחסת לארגונים שלא היו קיימים בעת ההכרזה כמו גם לצירופים ולנגזרות של ארגונים שהוכרזו - ופסק הדין שניתן בבג"צ 547/98 (טרם פורסם) - אשר בו נדחתה עתירה בעניין ההכרזה על תנועת "כך" כארגון טרור, כבר אינם תקפים.

5.דין הבקשה להידחות. סניגורו של המבקש בבית המשפט המחוזי זנח במפורש את הטענות שנגעו להכרזה כי התנועות "כך" ו-'כ"ח' הן ארגוני טרור וגם את הטענה בדבר אי תקפות ההכרזה על ארגונים עתידיים. יתרה מזו, בית משפט השלום בחן למעלה מן הצורך גם את השאלות העובדתיות בעניין מהותם של ארגונים אלה, וקבע כי אכן מדובר בארגוני טרור. בנסיבות אלה אין מקום לדון בשאלות אלה בערכאה שלישית. אשר להלכה שנפסקה בעניין ג'בארין (ראה לעיל): אין בפסק דין זה כדי לאיין את הקביעות שנקבעו בפסקי הדין אותם ציין המבקש, כשם שלא היה באף אחד מפסקי הדין הללו כדי לשלול את האפשרות העומדת לנאשם לסתור את החזקה העובדתית אותה יוצרת ההכרזה בדבר היות התנועות הנזכרות בה ארגוני טרור, שהמבקש דבר שהוא לא עשה. ממילא אין מקום לדון בטענה זו בגלגול שלישי. לעניין העונש: חומרת העונש איננה מהווה בדרך כלל עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי והמקרה שלפני אינו יוצא מן הכלל. גם שאר טענותיו של המבקש לגבי העונש אינן מצדיקות להיעתר למבוקשו.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במקום ובמועד שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.