ע"א 385/18מאפיית אריאל בע"מ נ. רמי אהרוני

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר י' גריל ) בת"צ 41275-06-16, אשר קיבל בחלקה תובענה יצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשת.

2.

עניינה של התובענה, בטענה לפיה המארזים שבהם משווקים המאפים מתוצרת המבקשת, אינם עומדים בתקן הקבוע בדין בנוגע לאופן פתיחתם וסגירתם. כאמור, התובענה התקבלה באופן חלקי. המבקשת חויבה לשלם למשיב גמול בסך של 16,000 ₪, ואת הוצאותיו בסך של 11,349 ₪; שכר טרחת עורך דין לבא כוחו בסך של 110,000 ₪; ופיצוי לציבור בסך של 450,000 ₪, שיועבר לקרן לניהול וחלוקת כספים שנפסקו כסעד (שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; להלן: הקרן ).

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, וכעת היא מבקשת לעכב את ביצוע התשלומים שנקבעו בו, עד להכרעה בערעורה. כמו כן מבוקש לעכב את פרסום ההודעה בדבר מתן פסק הדין (לפי סעיף 25(א)(5) לחוק תובענות ייצוגיות), בשל הסיכוי שפסק הדין יבוטל.

4.

בבקשתה עומדת המבקשת על כך שהיא בעיצומו של ישום וביצוע הסדר נושים, מצבה הכלכלי רעוע, היא מתנהלת ללא מסגרת אשראי בנקאי, ואם לא יעוכב ביצוע פסק הדין צפוי הדבר להוביל לשבירת מטה לחמם של כ-220 עובדיה. המבקשת מוסיפה כי חובותיה לנושים עומדים על סך של כ-20 מיליון ₪, והתמוטטות כלכלית תפגע, כמובן, גם ביכולת הפרעון שלה כלפיהם. עוד נטען, כי מדובר בחברה המספקת מאפים במחירים נמוכים, המיועדים לאוכלוסיות במעמד כלכלי נמוך, וגם הללו ייפגעו אם תיפגע היכולת הכלכלית של המבקשת. יש להעדיף אפוא, משיקולי מאזן הנוחות, את האינטרסים הללו על פני מתן הפיצוי, בשלב זה ועד להכרעה בערעור, לקבוצת הנפגעים התאורטית שזכתה לפיצוי בפסק הדין. גם למשיב ולבא כוחו לא ייגרם נזק ממשי מעיכוב ביצוע פסק הדין. באשר לסיכויי הערעור, לטענת המבקשת, סיכוייה מצויינים, מפני שבפסק הדין נפלו כמה שגגות, בין היתר באופן שבו נקבע נטל הבאת הראיות, ובאופן שבו נקבע שיעור הנזק. יחד עם זאת, הודיעה המבקשת על נכונותה לעשות מאמץ ולהפקיד את הסכומים שנפסקו לטובת המשיב ובא כוחו בקופת בית המשפט, בשבעה תשלומים חודשיים שווים.

5.

מנגד, המשיב סבור שיש לדחות את הבקשה. לשיטתו, הבקשה הוגשה בניגוד לסדרי הדין, שכן היה על המבקשת להגישה לערכאה הדיונית; בנוסף, הוא סבור שיש לדחות את הבקשה מחמת השיהוי שנפל בה, שכן מועד התשלום לפי פסק הדין חלף עבר. לגופו של עניין, לעמדת המשיב, סיכויי הערעור להתקבל, נמוכים ביותר. באשר למאזן הנוחות, המשיב אינו מתעלם מטענות המבקשת בדבר מצבה הכלכלי, אך לגישתו היה עליה להביאם לפני הערכאה הדיונית במסגרת ההליך העיקרי, על מנת שאלו יישקלו במסגרת הכרעת שיעור הפיצוי ואופן תשלומו; לוּ הייתה נוהגת כן, ניתן היה לחקור את המצהיר על טענותיו בנוגע למצבה הכלכלי, שלעמדת המשיב נטענו באופן כוללני ולא מפורט דיו.

6.

על אף האמור, ולפנים משורת הדין, מסכים המשיב לכך שיעוכב ביצוע עיקרו של הרכיב הכספי, היינו – הסכום של 450,000 ₪ המיועד לקרן. לעומת זאת, הוא אינו מסכים לעיכוב התשלום המיועד לגמול, להוצאות משפט ולשכר טרחת בא כוחו, גם לא באופן המוצע על-ידי המבקשת. אין טעם להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט, ואין הצדקה לפרוס את התשלום על פני תקופה ארוכה. כל שמוכן לו המשיב בהקשר זה הוא פריסת התשלום על פני שלושה תשלומים חודשיים שווים, ובלבד שישולמו בגינם הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין, כפי שנקבע בו.

דיון והכרעה

7.

ראשית אציין כי בניגוד לטענת המשיב, הבקשה שלפנַי הוגשה בהתאם לסדרי הדין. תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כנוסחהּ היום, קובעת כי משהוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נתונה לערכאת הערעור (ראו גם ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015)). לא מצאתי גם כי די בהתנהלותה של המבקשת (מבלי לקבוע עמדה לגביה) כדי לחסום את דרכה מהגשת בקשה זו, ולסלקה על הסף.

מכאן, לגופו של עניין.

8.

הנקודה העיקרית עליה עומדת בקשה זו נטועה במאזן הנוחות, בשים לב למצבה הכלכלי הרעוע, כך נטען, של המבקשת. אכן, עיכוב ביצוע פסק דין אינו מעשה שבשגרה, לבטח לא כאשר מדובר בסעד כספי, שאינו בלתי הפיך. במצב דברים כזה, בדרך כלל, רק שיקולים שבמאזן הנוחות עשויים להצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין, אלא אם יראה המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל, גלויים וברורים על פניו (ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט , פסקה 11 (18.1.2016)). בענייננו, אין מחלוקת על כך שהמבקשת נתונה תחת הסדר נושים, והיא אף צרפה תצהיר מאת הנאמן להסדר הנושים, בדבר הקושי שיגרום התשלום לגביה. טענתה בדבר קושי כלכלי לעמוד בתשלום פסק הדין, אינה טענה בעלמא. עם זאת, אין בכוחה של טענה זו להטות את הכף לעבר עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין. זאת, מפני שמקובלת עלי עמדת המשיב לפיה נתונים אלו היו צריכים להישקל במסגרת פסק הדין בהליך העיקרי, על סמך טיעון וראיות, לנוכח טיבו ויחודו של הליך זה.

9.

סעיף 20(ד)(2) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי כאשר בית המשפט הכריע לטובת קבוצה, ונדרש לשאלת שיעור הפיצויים ואופן תשלומם, הוא רשאי "להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו, כתוצאה מפגיעה ביציבותו הכלכלית של הנתבע, לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור" . התובענה הייצוגית אינה כתובענה רגילה בין שני בעלי דין, ובית המשפט רשאי לשקול במסגרת פסק הדין את איתנותו הכלכלית של הנתבע, ואת הפגיעה הצפויה בו. ודוק: סמכות זו אינה מוגבלת לתקופת הערעור גרידא כבנדון שלפנינו; מטרתה להגיע לאיזון נכון בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק (ראו גם: ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי שמש , פ"ד סב(2) 437, פסקאות 100-99 לפסק הדין של השופט י' עדיאל , ופסק הדין של הנשיאה ד' ביניש (2007)). יש להתפלא אפוא על כך שהמבקשת נמנעה מלטעון בבית המשפט המחוזי טיעון של ממש בדבר הפגיעה הצפויה ביציבותה הכלכלית.

10.

דרך המלך להתחשבות בטענותיה של המבקשת היא, אפוא, במסגרת קביעת שיעור ואופן התשלום בהליך העיקרי, ולא בשלב מאוחר וזמני של בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. נקודה זו עומדת למבקשת לרועץ, כמו גם העובדה שעסקינן בסעד כספי המשקף, לפחות בחלקו, החזר על הוצאותיו של המשיב (ראו ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) , פסקה 20 (20.1.2016)). מאידך גיסא, אין להתעלם לחלוטין ממצבה הכלכלי הנטען, אשר הוצהר עליו על-ידי הנאמן להסדר הנושים שלה. במצב דברים זה, ראוי להגיע להכרעה שאינה בינארית, ולעכב את ביצוע התשלום באופן חלקי (ראו ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , פסקה 19 (24.1.2013)).

11.

כזכור, המשיב הביע הסכמתו לעיכוב ביצוע הרכיב העיקרי של פסק הדין, הוא הסעד הכספי המיועד לקרן, ואילו את חלקו-שלו ואת שכר טרחת עורך-דינו דרש לאלתר. לא ראיתי לנכון לעכב את ביצוע פסק הדין באופן זה. הסכמת המשיב לעיכוב הביצוע באופן זה, בבחינת 'אני את נפשי הצלתי', אינה מביאה בחשבון את האינטרס הציבורי שלשמו נפסק הפיצוי העיקרי בפסק הדין. אני ער לטענת המבקשת לפיה לעת הזו הקרן אינה מנוהלת ואינה מתפקדת כראוי, אולם לא ראיתי בנימוק זה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע מלא של רכיב זה של פסק הדין.

12.

לאור האמור, ובשקלול האינטרסים השונים לכאן ולכאן, סבורני כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, כך שכשליש מן הסכום ישולם כבר כעת, ואילו היתר ישולם לאחר ההכרעה בערעור; המבקשת תשלם אפוא, בשלב זה, ותוך 14 ימים, סך של 180,000 ₪; מחציתו תשולם למשיב (הסכום יחולק באופן יחסי בינו לבין בא כוחו בחלוקה יחסית בהתאם ליחס שנקבע בפסק הדין), ומחציתו תועבר לקרן.

בד בבד תפקיד המבקשת ערבון בקופת בית המשפט, בתוך שבוע-ימים, בסך של 20,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.

13.

בשולי הדברים אציין כי לא ראיתי הצדקה לעכב את ביצוע רכיב פסק הדין בנוגע לפרסום הודעה על מתן פסק הדין. המבקשת אינה מצביעה על נזק קונקרטי שייגרם לה מעצם הפרסום, לבד מן הטענה הכללית בדבר 'הטעיית הציבור'. אין די בכך כדי להורות על עיכוב ביצועו של רכיב זה בפסק הדין.

14.

הבקשה מתקבלת אפוא בחלקה, כאמור לעיל. בנסיבות ולנוכח ההכרעה, אין צו להוצאות בבקשה זו.