ע"א 3940/19 פלוני נ. פלוני

השופט ע' גרוסקופף:

עניינם של הערעור והערעור שכנגד שלפנינו בפסק דין חלקי שניתן ביום 28.4.2019 במסגרת תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו לבית המשפט המחוזי, והתנהלו לפני כב' השופט צבי ויצמן בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד (להלן: פסק הדין החלקי ). בין לבין ניתן ביום 8.12.2021 גם פסק הדין הסופי בתובענה (להלן: פסק הדין הסופי ), ובעקבותיו, ובעקבות הדיון שהתקיים לפנינו, הצטמצמו המחלוקות בין הצדדים. לעת הזו מוסכם בין הצדדים כי התקיימה ביניהם שותפות ביחס לפרויקט בו מדובר, אשר התנהל בין השנים 2011 – 2014 (להלן: הפרויקט ), כאשר את רווחי הפרויקט יש לחלק ביניהם ביחס של 55% למר משה צברי (להלן: מר צברי ) ו-45% למר גולן בן אבי (להלן: מר בן אבי ), בכפוף לקיזוז הסכומים שנקבעו לטובת מר בן אבי בפסק הדין הסופי. להכרעתנו נותרו שתי שאלות בלבד: האחת , האם מס ההכנסה בו חויב מר בן אבי בארצות הברית בגין רווחי הפרויקט צריך להיחשב כהוצאה במסגרת ההתחשבנות בינו לבין מר צברי בקשר לפרויקט (להלן: נושא המס ); השנייה , האם יש לאפשר למר צברי להעלות טענות חדשות בעניין רישומים כוזבים, ניפוח הוצאות והברחת נכסים מצד מר בן אבי בקשר לניהול ההתחשבנות ביחס לפרויקט (להלן: נושא הרחבת החזית ).

לאחר שקראנו את טענות הצדדים בסוגיות האמורות, ושמענו את טיעוניהם בעל פה, החלטנו כי יש לדחות את שני הערעורים גם בנקודות שנותרו להכרעתנו, ולאשר את הכרעת בית המשפט קמא בפסק הדין החלקי במלואה. ננמק בקצרה.

באשר לנושא המס – המומחה שמינה בית המשפט קמא, רו"ח חנן פרישקולניק, שהינו גם בעל הכשרה כרואה חשבון אמריקאי, הבהיר כי חבות המס אותה ביקש מר בן אבי לנכות כהוצאה מרווחי המיזם היא חבות אישית המוטלת עליו על פי דיני המס האמריקאים, ולא חבות הממוסה ברמת החברה במסגרתה בוצע הפרויקט (חברת Blue Diamond Consulting LLC ). בכך לא כופר מר בן אבי, ואולם לטענתו מאחר שחבות מס אישית זו הושתה עליו בגין רווחי הפרויקט, וזאת בהתאם למבנה הפעילות שהוסכם בין הצדדים, יש להביאה בחשבון כהוצאה במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים. ואולם, על פי מבנה הפעילות שסוכם בין הצדדים התשלום למר צברי בוצע על יד החברה (ולמצער, היה אמור להיות מבוצע על ידה), ולא על ידי מר בן אבי באופן אישי. ממילא אין זה ברור מדוע מס אישי המוטל על מר בן אבי לפי הדין האמריקאי בגין חלקו ברווחי הפרויקט (לאחר ניכוי הוצאות, ובכללן התשלומים למר צברי) הוא בגדר הוצאה של הפרויקט שמר צברי צריך לשאת בה (וזאת במקביל לכך שמר בן אבי אינו נדרש לשאת בחבות המס האישית המוטלת על מר צברי בגין רווחי הפרויקט לפי הדין הישראלי). לפיכך לא מצאנו מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט קמא בנושא המס.

באשר לנושא הרחבת החזית – אכן התביעה שהגיש מר צברי כללה, בצד תביעה כספית חוזית, גם בקשה למתן חשבונות, ואולם התביעה לא התנהלה, הלכה למעשה, כתביעה למתן חשבונות, אלא כתביעה כספית. הדבר בולט במיוחד מכך שהדיון בתביעתו של מר צברי לא חולק לשני שלבים נפרדים כמקובל בניהול תובענה למתן חשבונות, אלא התקיים רק שלב אחד במסגרתו הובאו ראיות הן לעניין קיום השותפות והן לעניין ההתחשבנות במסגרתה (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 579 – 583 (מהדורה 13, 2020). במצב דברים זה, גם אם נקבל כי מר צברי רשאי היה לתקן את תביעתו לאור מידע שנחשף במסגרת ההליך, הרי שמוטל היה עליו הנטל להגיש בעיתוי הדיוני המתאים בקשה בעניין זה, באופן שיאפשר בירור עובדתי ומשפטי של טענותיו. עניין זה היה ברור גם למר צברי, אשר בפסקה 31 לכתב תביעתו ציין כי הוא " שומר על זכותו לפנות לכב' בית המשפט בבקשה לתקן את כתב תביעתו זה, ככל שיהי צורך בכך, בהתאם לאמור בחשבונות ובפרטים שיימסרו לה על ידי הנתבעים ". ואולם, מר צברי לא הגיש בשום שלב של הדיון בקשה לתיקון התביעה בעקבות המידע שהופיע בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. חלף זאת, כלל מר צברי לראשונה את טענותיו בעניין רישומים כוזבים, ניפוח הוצאות והברחת נכסים בקשר לפרויקט במסגרת הסיכומים שהגיש לבית המשפט קמא, באופן שאינו מאפשר קיום בירור עובדתי ומשפטי לגביהן. במצב דברים זה, אין מנוס ממסקנתו של בית המשפט קמא כי טענות אלה לא הועלו בצורה הדיונית הראויה, משמע הן מהוות הרחבת חזית, ולפיכך דינן להידחות.

סוף דבר, דין שני הערעורים להידחות. משכך, איננו עושים צו להוצאות בשני הערעורים.