פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
3951/12
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערערים:
1. סמווד קונסטרקשיון בע"מ
2. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ
3. עזבון משה סטולר ז"ל
4. אשר סטולר
נ ג ד
המשיבים:
1. הקסטודיה דה טרה סנטה
2. יעקב בכר
3. עוד מועין חורי
4. האב\האח פייר בטיסטה פיצהבלה
5. האב\האח עבד אל מסיך פהים
6. האב\האח ג'סזטל דוברומיר
7. האב\האח אברהים פלסט
הוגש הליך
החלטה
הערעור שבכותרת נסב על "החלטה ופסק דין חלקי" של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.3.2012. בהחלטה זו אושר הסכם פשרה בין המשיבה 1 (התובעת בבית המשפט קמא) לבין המשיב 2 (אחד הנתבעים בבית המשפט קמא), וניתן לו תוקף של פסק-דין. ההליך בין המשיבה 1 לבין יתר הנתבעים, ובהם המערערים, נמשך.
האם אמנם עומדת למערערים זכות ערעור על ההחלטה? זו השאלה המונחת לפניי.
ככלל, אופן הערעור על החלטה שיפוטית נקבע על-פי מבחן הסופיות: אם מדובר ב"פסק-דין", קרי החלטה המביאה לכדי גמר את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור, ואילו אם מדובר ב"החלטה אחרת" אזי הערעור טעון רשות (ראו לאחרונה בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם, 4.12.2012)). מבחן עזר המסייע באיתורה של "סופיות" הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט – הרי זה פסק-דין; ואם לאו – בהחלטה אחרת עסקינן (ראו ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354 (1997)). בהתאם למבחן זה, במקום שבו ניתנה במהלך הדיון החלטה המסיימת את ההתדיינות בעניינו של אחד הנתבעים , הרי זה פסק-דין כלפיו, אך באשר לשאר הנתבעים, שהדיון בעניינם ממשיך, מדובר בהחלטה אחרת.
משאמרנו זאת, קצרה הדרך למסקנה כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.3.2012 נתנה כאמור תוקף של פסק-דין להסכם בין התובעת לבין אחד הנתבעים (המשיב 2), ואילו ההליך בעניינם של הנתבעים-המערערים לא בא אל קיצו. אשר על כן לא עמדה להם, למערערים, זכות ערעור על החלטה זו.
אציין כי בהחלטתי מיום 11.11.2012 אפשרתי למערערים להסביר מדוע לשיטתם עומדת להם זכות ערעור במקרה זה. ביום 18.11.2012 הסבירו המערערים כי החלטת בית המשפט קמא פוגעת בזכויותיהם נוכח מרכזיותו של המשיב 2 בתביעה. עוד ציינו כי ההחלטה ניתנה בטרם היה סיפק בידיהם למסור את עמדתם, וכי הוראות הכלולות בהסכם הפשרה מנוגדות לתקנת הציבור. אלא שטענות אלה אין בהן כדי לשנות מן האמור לעיל – כלומר מן המסקנה העולה מיישומם הנכון של מבחני הסופיות והסעד במקום שבו ניתנה החלטה המסיימת את ההליך בעניינו של נתבע אחד בלבד. ככל שלדעת המערערים יש בהחלטה כדי להסב להם נזק, היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור.
אשר על כן, דין הערעור להימחק על-הסף. יצוין כי אין הוראה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת הסבת הליך של ערעור בזכות להליך של בקשת רשות ערעור (לפי תקנה 410א לתקנות ניתן להמיר בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות לערעור בזכות, אך אין עיגון בדין למהלך הפוך). על כן, כפי שהוסבר לא-אחת, הדרך שראוי לנהוג בה, במקרים של ספק לגבי הסיווג הנכון, היא להגיש
בקשת רשות ערעור
במועד הקבוע בדין לכך (קרי תוך 30 ימים), ולבקש כי בית המשפט יפעיל את תקנה 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו למשל ע"א 5260/11
בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ
(לא פורסם, 2.10.2011)). המערערים לא פעלו בדרך זו, ויצוין כי גם לאחר שבית המשפט "הציף" את הספק בעניין קיומה של זכות ערעור הם בחרו שלא לבקש, ולוּ לחלופין, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.
אשר על כן, הערעור – שהוגש שלא כדין – נמחק. יובהר כי איני מתייחס כאן להחלטתו הנוספת של בית המשפט המחוזי מיום 13.9.2012, עניין שהצדדים לא טענו לו, ואיני מביע עמדה באשר לבקשה להארכת מועד, ככל שתוגש. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 1 (בסך 2,000 ₪), של המשיב 2 (בסך 2,000 ₪) ושל המשיבים 6-3 (בסך 2,000 ₪).
ניתנה היום, כ' בכסלו תשע"ג (4.12.2012).
גיא שני
ר ש ם