ע"א 3970/96 יהושע אפרים נ. מגדל חברה לביטוח

בתאריך 10.11.96 דחיתי את בקשת המבקש ליתן ערובה אחרת במקום ערבון והוריתי על הפקדת הערבון תוך 30 מיום מתן ההחלטה.

הערבון לא הופקד במועד. בתאריך 21.1.97, היינו, באיחור של למעלה מחודש, נשלחה ערבות בנקאית בסכום של 20,000 ש"ח. לא למותר לציין, כי לערבות הבנקאית לא צורפה בקשה להארכת מועד.

הערבות הושבה בתאריך 28.1.97 על-ידי המזכירות בצרוף הנחיה להגיש בקשה להארכת מועד.

הבקשה שבפני הוגשה רק בתאריך 18.2.97, ונאמר בה כך: "סיימתי את לימודי ב"שפילד" באנגליה וחזרתי לארץ והתחלתי התמחות במשרד עו"ד. נזקקתי לצורך המצאת הערבות הבנקאית לכספים, ולכן פניתי לבית-המשפט המחוזי, כב' השופט ג. קלינג, על מנת שישחרר חלק מהסכום שנפסק בפסק הדין ולגביו ניתן עיכוב ביצוע. רק בהחלטת בית-המשפט מיום 20.1.97 התברר לי שבית-המשפט לא נענה לבקשתי לשחרר 50,000 ש"ח מסכום פסק הדין, ואז מיד למחרת ביום 21.1.97 דאגתי לערבות הבנקאית הרצ"ב".

המשיבה מתנגדת להארכת המועד המתבקשת. אף אני סבורה כי אין במקרה זה הצדקה להארכת המועד, שכן המבקש לא הצביע על קיומו של הסבר סביר לאיחור.

ואלה טעמי: על-פי החלטתי מיום 10.11.96 היה על המבקש להפקיד את הערבון תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. הערבון לא הופקד, ואף לא הוגשה כל בקשה להארכת המועד להפקדתו. המבקש טוען, כי פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לשחרר חלק מן הסכום שנפסק לזכותו. במקרה כזה שומה היה עליו לפנות לבית-משפט זה לפני

חלוף התקופה ולבקש הארכת המועד. ואולם, המבקש לא עשה דבר, ורק ביום 21.1.97 שלח ערבות בנקאית ללא כל בקשה להארכת המועד, כאילו היתה זו המצאת ערבון שגרתית. אף לאחר שהושבה הערבות הבנקאית, לא הזדרז המבקש והמתין למעלה משבועיים עד שהגיש את הבקשה שבפני. מסכת עובדתית זו אינה מתיישבת עם שקידה סבירה שבה מחויב בעל דין כלפי בית-המשפט. כאמור, המבקש לא עמד במועד שנקצב לו. הוא שלח ערבות בנקאית באיחור וללא בקשה להארכת מועד, ואף משהועמד על מחדלו, לא מיהר בהגשת בקשה מתאימה.

לגופו של עניין, הנימוק המובא בבקשה להארכת מועד הוא סתמי ובלתי ברור. כך, לא נאמר מתי הוגשה הבקשה לבית- המשפט המחוזי לשחרור הסכום של 50,000 ש"ח; הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לא צורפה ואף ההחלטה הנטענת מיום 20.1.97 לא צורפה. לא ברור אם ההחלטה האמורה ניתנה בפני המבקש, ואם לאו - כיצד הגיעה לידיו במועד כה מוקדם, כך שכבר למחרת שוגרה הערבות הבנקאית לבית-המשפט.

לכך יש להוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי מושא הערעור ובתגובת המשיבה לבקשה להארכת מועד מלמד, כי למבקש לא היה כל קושי כלכלי להפקיד את הערבון במועד.

סיכומו של דבר, לא שוכנתי כי קיים טעם סביר לאיחור בהפקדת הערבון, אני מחליטה שלא להאריך את המועד כמבוקש. במצב דברים זה, יש לדחות את הערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וכך אני מורה.

אין צו להוצאות.