ע"א 3976/20 אושרי מורגן נ. חכמון גילה עו"ד

1.

להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הצריכות לשם הכרעה בבקשה שלפנַי. המשיבה 1 מונתה למפרקת של חברת רבינוביץ יהושע בניה השקעות בע"מ (להלן: החברה ). במסגרת חקירה שערכה המפרקת למשיבה 2, גרושתו של המבקש, התברר כי זו מתגוררת בדירה הרשומה על שמה, שנרכשה בין היתר באמצעות 500,000 ₪ ששולמו על-ידי החברה, בתורת הלוואה למבקש. על רקע האמור, הגישו המפרקת והמשיבה 2 בקשה לאשר הסכמות שאליהן הגיעו בדבר מימוש הדירה, ופירעון חובותיה של המשיבה 2.

2.

המבקש התנגד לבקשה, וטען כי אין לו חובות כלפי החברה. לדבריו, הכסף ששולם על-ידי החברה לצורך רכישה הדירה לא שולם בתורת הלוואה, אלא כשכר עבודה שביצע עבור החברה. כמו כן טען המבקש, כי יש לו זכויות בדירה, וגם מטעם זה אין לממשה. אמנם, בשנת 2009 נחתם בינו לבין המשיבה 2 הסכם ממון, ולפיו לא יהיה לו חלק בנכסים הרשומים על שמה, אולם לאחרונה פנה לבית הדין הרבני לביטול הסכם הממון; בית הדין קבע כי הסמכות לדון בביטול ההסכם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, אך בד בבד הטיל עיקול על זכויותיה של המשיבה 2 בדירה.

3.

ביום 6.4.2020 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המפרקת והמשיבה 2, דחה את טענות המבקש, וקבע כי סכום הכסף ששילמה החברה עבור הדירה ניתן למבקש בתורת הלוואה. נוכח האמור קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "[המבקש] ישיב לקופת הפירוק עד ליום 10.8.20, סכום ההלוואה בסך 500,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת ההלוואה ועד התשלום בפועל. אורכה זו ניתנת בשל וירוס הקורונה שפשה בארץ, כדי לאפשר למשיב להתארגן כספית. ככל ולא ישולם הסכום – ומאחר וההלוואה ניתנה לרכישת הדירה הרשומה על שם [המשיבה 2], וזו נתנה הסכמתה למכירת הדירה – אני מאשרת מכירת הדירה לכל המרבה במחיר" (סעיף 22 להחלטה).

4.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי. בבקשתו טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים מאד, נוכח ראיות כתובות המוכיחות באופן חד-משמעי כי הכספים ששילמה החברה ניתנו עבור עבודות שביצע לטובת החברה. ראיות אלו מוכיחות את טענותיו באופן ברור והחלטי, ושגה בית המשפט המחוזי כשלא קיים לגביהן דיון מקיף. אשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה בבירור לטובת המבקש. אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ותמומש הדירה, יגרם למבקש נזק בלתי-הפיך, והערעור שהגיש יהפוך תיאורטי.

5.

מנגד טוענות המפרקת והמשיבה 2, כי דין הבקשה להידחות. לטענתן, סיכויי הערעור להתקבל קלושים המה, וגם מאזן הנוחות אינו שוקל לטובת המבקש. "באפשרותו של המבקש למנוע את מכירת הדירה באמצעות פירעון ההלוואה כאמור בסעיף 22 להחלטה ובכך למנוע את מימוש הדירה, וככל והערעור שהגיש יתקבל (וספק רב לנוכח העובדה שמדובר בערעור חסר בסיס על החלטה המבוססת על קביעות עובדתיות) יושבו הכספים לידיו" (סעיף 25 לתגובת המפרקת).

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אינני צריך להידרש לסיכויי הערעור להתקבל, דייני במאזן הנוחות שבין הצדדים. כפי שמציינת המפרקת בתגובתה, בידו של המבקש למנוע את מכירת הדירה, אם יואיל להעביר לקופת הפירוק סך של 500,000 ₪, כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי. המבקש לא טען כי אין בידו לעשות כן, והסתפק בטענות כלליות על כך שמימוש הדירה יגרום לו נזק בלתי הפיך. בנסיבות אלו, אין הצדקה להעתר לבקשתו.

7.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא בזאת.

המבקש ישא בהוצאות המפרקת ובהוצאות המשיבה 2, בסך של 3,000 ₪ לכל אחת.