ע"א 3976/93 אבריטקס בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3976/93

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין

כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן

כבוד השופטת ד. ביניש

המערערים: 1. אבריטקס תעשיות סריגים בע"מ

2. אברהם מור

3. זיוה מור

נ ג ד

המשיב: בנק דיסקונט בע"מ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בתל אביב יפו מיום 10.6.93 בתיק

אזרחי 1704/88 שניתן על ידי כבוד

השופט מ. בן יאיר

בשם המערערים: עו"ד צבי גביש

בשם המשיב: עו"ד זהר משעולי

פסק דין

המשנה לנשיא ש' לוין:

1. העובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיב סך של 182,085.18 ש"ח בצירוף ריבית בשיעור של 40.8% לשנה מיום 29.6.88 ועד לפרעון המלא, כאשר הריבית מתווספת לקרן בחישוב קונטוקורנטי תלת-חודשי.

המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המערערת 1 (להלן: "המערערת") לתשלום יתרת החובה בחשבון העו"ש שניהלה בבנק, ונגד מנהליה אשר חתמו על כתב ערבות להבטחת כל חוב של החברה לבנק. המערערים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, ובדיון שנערך בפני הרשם, ניתנה להם רשות להתגונן בטענות הבאות בלבד:

א.הסכום הנקוב בדף החשבון שצורף לכתב התביעה (נספח ב') אינו נכון ולא מגיע לבנק הסכום הנקוב בו.

ב.הבנק לא מכר את תוכניות החסכון של המערערת, במועד כפי שנדרש לעשות, ולכן נגרמו לה נזקים בסך 16,960.56 ש"ח נכון ליום 16.4.87, שעל הבנק לפצות בהם את המערערת.

המערערים הגישו ערעור על החלטת הרשם, אשר נדון לפני כבוד השופט א. גורן. במהלך הדיון הסכימו בעלי הדין בהמלצת בית המשפט "כי החלטת כב' הרשם תישאר בעינה בכפוף לכך כי תותר למערערים התגוננות גם בנושא הריבית".

2.טענות המערערים

המערערים העלו לפנינו שלוש טענות מרכזיות שבכפיפות לחריג אחד - נתייחס רק אליהן. הראשונה היא שטעה בית המשפט בפרשו את החלטת השופט גורן לפיה יותר למערערים להתגונן "בנושא ריבית" כמתייחסת רק לשיעורי הריבית בה חויב חשבונה של המערערת 1; השניה היא שחובם של המערערים לבנק לא הוכח בפני בית משפט קמא, והשלישית - כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת המערערים לפיה הבנק העלה את שיעורי הריבית ללא הסכמתם ובניגוד למוסכם.

3.תיחום ההגנה שהותרה למערערים וטענת שינוי חזית

מעיון בכתבי הטענות שהיו לפני בית משפט קמא עולה כי במועד הדיון בערעור על החלטת הרשם, המועד בו התגבשה הסכמת בעלי הדין, לפיה תינתן למערערים רשות להתגונן "בנושא ריבית", היתה הטענה היחידה בנושא ריבית שהועלתה על ידי המערערים ששינוי שיעורי הריבית על ידי הבנק נעשה בניגוד לנהלים וללא הסכמת הלקוחה, ולא היה זכר לשאר הטענות, אשר הועלו על ידי המערערים בשלב מאוחר יותר. לאור דברי ב"כ הבנק בתחילת הדיון בפני בית משפט קמא, לא מצאתי יסוד לטענה כי יריעת המחלוקת הורחבה בשל "שינוי חזית". לפיכך יש לדחות את טענתם הראשונה של המערערים.

4. הוכחת החוב

בית משפט קמא ביסס את קביעתו לענין הוכחת החוב על דפי החשבון המקוריים שהוצגו על ידי המערערים ועל עדותם של אנשי הבנק אשר הסבירו את החיובים שהופיעו בחשבונות, והועברו מאוחר יותר לחשבון שנוהל במחלקה המשפטית. השופט קמא בחן ביסודיות כל חיוב וחיוב שנטען על ידי הבנק, וחיובים אשר לא ניתןלהם הסבר מספק, ולא הוכחו בפני בית משפט קמא, הופחתו מסכום החוב. המערערים טוענים שהשופט המלומד לא היה רשאי להסתמך על דפי החשבון המקוריים. טענה זו יש לדחות משום שדפי החשבון הוגשו כראייה על ידי המערערים עצמם ולא היה צורך לאמת את תכנם. לגופו של ענין סבור אני שקביעתו של השופט כי הוכח "רצף אחד" בין החשבון המקורי ובין החשבון שהתנהל במחלקה המשפטית, וכי חובם של המערערים לבנק כולל גם את החוב שהצטבר במחלקה המשפטית, מהווה מסקנה סבירה מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו ומהממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידו, ולא מצאתי מקום להתערב בה. לפיכך יש לדחות גם את טענתם השניה של המערערים.

5.שיעורי הריבית המוסכמים

סעיף 3 ל"תוספת להסכם התחייבות" שנחתם על ידי הצדדים (המוצג נ/1) קובע לאמור:

"שיעור הריבית שתשולם על ידי הלקוח, יחושב על פי תוספת אחוזים קבועה שתוסכם בין הבנק ללקוח מעל ריבית בסיסית (להלן: "הריבית הבסיסית") שתיקבע על ידי הבנק מדי חודש בחודשו לגבי חודש הלוח הבא". (ההדגשה שלי - ש.ל.).

על פי נוהלי הבנק היה שיעור התוספת מעל ריבית הפריים אמור להיות מוסכם בין הבנק ובין הלקוח, והבנק היה אמור להחתים את הלקוח על הסכמתו. מחומר הראיות עולה כי בשום שלב לא קיבל הבנק את הסכמת הלקוחה לתוספת האחוזים מעל הריבית הבסיסית. הסכמה זו לא ניתנה עם חידוש האשראי מפעם לפעם, והבנק לא פנה כלל אל מי מאנשי החברה בענין זה. המשיב טען בפני בית משפט קמא שההסכמה האמורה בסעיף 3 לתוספת נוגעת לתוספת ריבית קבועה לאותה תקופה שבה ניתן האשראי. אולם כאשר אשראי ניתן ללא הגבלה בזמן, או כאשר תקופת האשראי מוארכת מזמן לזמן, שיעור תוספת הריבית משתנה. הלקוחה חתמה על טפסים להארכת אשראי (נ3/ , נ4/, ו- נ5/), ובכל אחת מהארכות אלו היה רשאי הבנק לשנות את שיעור תוספת הריבית על פי התנאים המקובלים בבנק באותה עת. השופט קמא קיבל את גירסת המשיב לענין זה וקבע כי שיעורי תוספת הריבית הם השיעורים שהשתנו מעת לעת, והוטלו בפועל על חשבונה של המערערת.

קביעה זו נראית לי מנוגדת להסכם בין הצדדים. אין בטפסי הקצבת האשראי (נ3/ - נ5/) כדי לשנות את ההסכם ביניהם לפיו על הבנק לקבל את הסכמת הלקוחה לשיעור תוספת הריבית, ועיון בו אף מעלה כי לא היתה כל כוונה לסטות מהאמור בתוספת להסכם ההתחייבות. בטפסי הקצבת האשראי נאמר " כל תנאי הסכם ההתחייבות (תוספת להסכם ההתחייבות) שחתמנו אצלכם והתנאים המקובלים אצלכם לגבי חשבונות כנ"ל יחולו על האשראי נושא בקשה זו" (ההדגשה שלי - ש.ל.). הסכם ההתחייבות קובע דרך אחת לקביעת שיעור תוספת הריבית, והיא הסכמה בין הבנק ללקוח. אין בהסכם כל קביעה לפיה יכול הבנק לקבוע על דעת עצמו וללא הסכמת הלקוחה, את שיעורי תוספת הריבית, גם כאשר מדובר באשראי שאינו מוגבל בזמן, או כאשר תקופת האשראי מוארכת. עיון בטופס הקצאת האשראי מעלה כי בטופס נותר מקום ריק בו היה על הבנק למלא את שיעור תוספת הריבית. מההפניה לתוספת הסכם ההתחייבות יש להסיק כי שיעור תוספת הריבית היה צריך להיקבע בהסכמת הצדדים.

הצדדים חלוקים לגבי מועד החתימה על "תוספת הסכם ההתחייבות" הנ"ל. השופט קמא לא קבע ממצא עובדתי בענין זה. לאור התוצאה אליה הגעתי איני נדרש לשאלה זו. לפיכך, לא היה רשאי הבנק להעלות את שיעור תוספת הריבית, וכאשר עשה כן, הפר את הסכמיו עם המערערת.

המערערים מודים כי שיעור תוספת הריבית בה יש לחייבם היא 0.66% לחודש. הבנק חייב את המערערים בשיעורים של תוספת ריבית העולים על השיעור האמור. לפיכך יש להעמיד את שיעור תוספת הריבית לגבי התקופה הרלבנטית על 0.66% לחודש במקום שיעורי תוספת הריבית שנקבעו.

6.הבנק הסכים שפסק הדין יתוקן באופן שסכום החיוב ישא ריבית בשיעור המקסימלי החל אצל הבנק מיום 29.6.88, כאשר הריבית מתווספת לקרן בחשבון קונטוקורנטי מיום 29.6.88 ועד ליום התשלום בפועל. תצהיר פקיד הבנק בענין זה יהווה הוכחה לכאורה בענין זה (ולא הוכחה מכרעת, כפי שבקש הבנק).

לפיכך אנו מקבלים חלקית את הערעור ואנו קובעים ששיעור תוספת הריבית על הריבית הבסיסית יהיה 0.66% לחודש במקום תוספת הריבית שבה חוייבו המערערים. במקרה שתתעורר מחלוקת בין בעלי הדין לגבי אופן החישוב יכריע בה בית המשפט המחוזי לפי בקשה על דרך המרצה שתוגש לו. שיעור הריבית על החוב הפסוק יתוקן כאמור בסעיף 6 לפסק הדין. שכר טרחת עורכי הדין שנקבע בבית המשפט המחוזי יעמוד על סכום של 15,000.- ש"ח תחת הסכום של 25,000.- ש"ח שנפסק. לאור התוצאה אליה הגענו לא יהיה צו להוצאות בערכאתנו.

המשנה לנשיא

השופטת ט. שטרסברג כהן:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד. ביניש:

אני מסכימה.