ע"א 4006/10 בנק דיסקונט לישראל נ. ענת גטניו סמרי

1.

ביום 6.6.11 ניתן בבית משפט זה פסק דין על דרך הפשרה, לאחר שבעלי הדין נתנו הסכמתם לגבי דרך ההכרעה. בגדרה של ההסכמה כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה נקבע, כי החיוב הכספי שיושת על המערערים (בע"א 4030/10) יהא בין 150,000 דולר לבין 332,243 דולר. הסכום הגבוה הינו הסכום בו חוייבו המערערים על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק הדין הוחלט, בין היתר, כי על המערערים לשלם למשיב סכום של 830,000 ש"ח.

2.

הסכסוך המקורי בין בעלי הדין נגע לאשראי שניתן על ידי המשיב למערערים לשם בניית שני בתי מגורים (להלן – הפרוייקט). לאחר מתן פסק הדין נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. המערערים סבורים, כי הסכום שנפסק לזכות המשיב מכסה אף חוב שלהם למשיב בחשבון עו"ש שניהלו באחד מסניפיו. בבקשה שהגישו לאחר מתן פסק הדין הם ביקשו שנבהיר עניין זה. המשיב טוען מנגד, כי החיוב הכספי בפסק הדין לא אמור היה להתייחס לחוב בחשבון העו"ש.

3.

אנו סבורים, כי יש לקבל את עמדתו של המשיב. בהליך בבית המשפט המחוזי טענו המערערים כי משכון מסויים שניתן על ידם למשיב בא להבטיח אך את החוב הנוגע לחשבון הפרוייקט ולא חוב אחר של המערערים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתם של המערערים בנקודה זו (עמוד 23 לפסק הדין). הוא אף קבע שיש להפחית מן החוב בהוצאה לפועל, שם נקט המשיב הליך למימוש המשכון, חובות של המערערים שאינם קשורים בפרוייקט. אין טענה כי החוב בחשבון העו"ש נוגע לפרוייקט. כמו כן, יש לזכור כי בהסכמה שיינתן פסק דין על דרך הפשרה נקבע כי הסכום העליון לפסיקה יהא סכום החוב לפי פסק דינו של בית משפט קמא (332,243 דולר). סכום תקרה זה לא כלל את החוב בחשבון העו"ש.

4.

המסקנה המתבקשת היא שאין לקבל את טענתם של המערערים כי פסק דיננו התיימר לחול אף לגבי החוב בחשבון העו"ש.