ע"א 4038/08 רחל גייר נ. יחזקאל אייזיק

הרקע

ביום 25.11.02 הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית כנגד המשיבים בסכום של 2,632,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ע' אזר ז"ל) הטיל, ביום 25.12.02, צו עיקול זמני על חלקו של המשיב 1 במקרקעין. ביום 4.3.03 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המשיבים לביטול צו העיקול הזמני.

ביום 17.3.08 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון) את תביעת המבקשים בקובעו, בין היתר, כי המבקשים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם להוכיח, כי בניגוד לאמור בהסכם המכר, המבקש 1 ואביו שילמו למשיב 2 סכום של 400,000 דולר במזומן בגין הנכס.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט זה במסגרתו מבקשים הם ליתן צו עיקול זמני עד למתן פסק-הדין בערעור.

לטענת בא-כוח המבקשים, הן סיכויי הערעור טובים והן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים. שכן, למיטב ידיעת המבקשים, הנכס שעוקל, הוא נשוא הבקשה, הינו הנכס היחיד של המשיב 1 בארץ ואם העיקול לא יישאר על כנו והמבקשים יזכו בערעורם, הם לא יוכלו להיפרע מהמשיבים, שאינם גרים בארץ ואין להם רכוש אחר בארץ. לטענתו, השארת העיקול הזמני על כנו מבטיחה להם מקור להיפרע אם יזכו בערעור מחד ואף לא ייגרם למשיב 1 כל נזק מהשארת צו העיקול על כנו, מאידך. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקשים, כי אם ירצה המשב 1 למכור את המקרקעין, הרי שהדבר יהיה אפשרי והעיקול הזמני יחול על הכספים שיתקבלו ממכירת המקרקעין, כאשר הכספים ניתנים להשקעה תוך שמירת ערך הכסף. בנסיבות אלה, לטענתו, אין כל פגיעה במשיב 1 בשל השארת צו העיקול הזמני על כנו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבים, כי הערעור שהגישו המבקשים משולל כל יסוד ודי בכך כדי לדחות את בקשתם. לטענתם, מדובר במחלוקת עובדתית שבסיסה טענת המבקשים, לפיה מעבר לתמורה החוזית שנקבעה בהסכם המכר בין הצדדים הוסכם על תשלום נוסף במזומן בסכום של 1,200,000 דולר, שהתכוונו להעלים מעיניהם של רשויות המס וכי מהראיות הנסיבתיות שגוללו בפני בית-המשפט המחוזי, ניתן להגיע למסקנה, לפיה המבקש מס' 2 ואביו שילמו לידי המשיב 2 את חלקם בתשלום הנוסף בסך של 400,000 דולר במהלך פגישה שנערכה בחודש דצמבר 1995. לטענת בא-כוח המשיבים, הערעור מהווה ניסיון נוסף של המבקשים לחזור ולבחון את הראיות ולקבוע קביעות עובדתיות אחרות. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבים, כי כל עוד העיקול רובץ על המקרקעין, לא ניתן לשעבד את המקרקעין לצורך קבלת הלוואה ולבצע בפועל דיספוזיציות בנכס כפי שכל בעלים של מקרקעין יכול לבצע.

דיון

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

מבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי הסיכויים מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בהטלת עיקול זמני על הנכס לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יוטל עיקול זמני על הנכס, ידם של המשיבים על העליונה. אשר לסיכויי הערעור, מכל האמור לעיל עולה, כי בית-המשפט המחוזי דן ובחן את טענות הצדדים והתרשם מעדותם ואין כל ביסוס, כי מדובר בסיכויים גבוהים, שכן טענות המבקשים בערעור, כאמור, מופנות בעיקרן כנגד ממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. אף באשר להיבט הנזק הבלתי הפיך – צו העיקול ניתן עוד בשנת 2002 ובשמך כ- 6 שנים נמנע המשיב 1 לנהוג בנכס מנהג בעלים והמקרקעין שימשו כערובה להבטחת פירעון פסק-הדין. ואולם, משנדחו טענות המבקשים בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בהתבסס על ממצאים עובדתיים, שוכנעתי, כי אין הצדקה להותיר את העיקול על הנכס, שכן עיקול הרובץ על מקרקעין עלול להקשות במכירת אותם מקרקעין מעוקלים ואף ייתכן, כי קונה סביר לא יסכים לרכוש מקרקעין שעליהם רובץ עיקול, אלא אם התמורה תהיה נמוכה באופן משמעותי משווי המקרקעין. על פניו, סבור אני, כי הנזק הכלכלי העלול להיגרם למבקשים אם לא יוטל עיקול זמני על הנכס, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי, אם יזכו הם בערעורם.

אשר-על-כן, הבקשה למתן עיקול זמני בערעור נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך-דינם בסכום כולל של 5,000 ש"ח.