ע"א 4052/08 משה טואשי נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

1.

המבקשים הגישו לבית המשפט שני ערעורים בקשר לתביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בינם לבין המשיב, אשר באחד מסניפיו התנהל חשבונם של המערערים. המערערים תבעו לחייב את המשיב בנזקים כספיים שנגרמו להם בגין התנהלות המשיב בקשר לחמישה שיקים במט"ח שהפקידו המערערים, שהיו משוכים על בנקים בארה"ב. ביום 5.2.2008 ניתן פסק דין חלקי על ידי בית המשפט המחוזי, בתביעתם של המערערים להחזר כספים ובתביעה של המשיב נגדם לתשלום יתרת חוב שנותרה בחשבונם. כנגד פסק הדין הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 2449/08) ובמסגרתו הפקידו ערבות בסך 40,000 ₪. ביום 9.3.2008 ניתן פסק דין משלים בבית המשפט המחוזי, שנסב על 21 שיקים דחויים אותם הפקידו המערערים בחשבונותיהם אצל המשיב. המערערים תבעו לחייב את המשיב בתשלום סכומי השיקים, מאחר שמחד גיסא לא פעל לגביית השיקים ומאידך גיסא סרב למסור אותם לידי המערערים לצורך גבייתם. נפסק כי סכום השיקים לצורך התביעה צריך לעמוד על 746,450 ₪ וכי בחלוקת האשם בין המערערים למשיב ראוי לייחס למשיב נזק בשווי של 25% מסכום זה. על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף מטעם המערערים, הוא הערעור שבכותרת, וכן ערעור מטעם המשיב (ע"א 4109/08).

2.

בד בבד עם הגשת הערעור שבכותרת הגישו המערערים בקשה לפטור אותם מתשלום ערבון ולקבוע כי הערבות בנקאית שהופקדה במסגרת ע"א 2449/08 תשמש גם כערובה להבטחת הוצאות המשיב בהליך שבכותרת. כן ביקשו המערערים להורות כי הערעורים יישמעו במאוחד. בבקשה נטען כי לו ניתן היה במועד אחד פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר עוסק בכל הסוגיות, לא היו נדרשים המערערים להגיש שני ערעורים נפרדים, וממילא לא היו נדרשים לשלם, על לא עוול בכפם, כפל אגרה והייתה נקבעת להם ערובה אחת. לטענתם שני הערעורים עוסקים במערכת עובדתית אחת אשר מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט בין אותם בעלי דין.

3.

המשיב מתנגד לבקשה בעניין הערבון. לטענתו, מדובר בערעורים שונים אשר מועלות במסגרתם טענות שונות בתכלית והעוסקים גם בסעדים שונים. כל אחד מן הערעורים הוא ערעור עצמאי המצריך התייחסות למסכת ראייתית אחרת ולקביעות משפטיות אחרות. המשיב מדגיש כי המערערים לא קיימו חיובים קודמים בתשלום הוצאות למשיב, דבר שיש ליתן לו משקל רב בקביעת הערבון. המשיב עומד על כך שיופקד ערבון בסך 40,000 ₪ לפחות, ומוסיף וטוען כי אין עילה לפטור את המערערים מתשלום אגרה. לעניין איחוד הדיון בערעורים, המשיב אינו מתנגד לכך שהערעורים יישמעו במאוחד ובלבד שגם הערעור שהוגש מטעמו יכלל באיחוד הדיון.

4.

שלושת הערעורים הנזכרים עוסקים במסכת היחסים בין המערערים למשיב, שהתבררה במסגרת תביעה אחת בבית המשפט המחוזי. שיקולים של יעילות הדיון מצדיקים קיום דיון מאוחד בערעורים, ואף המשיב אינו מתכחש לכך. אשר על כן, הערעור שבכותרת יישמע באותו מועד ובפני אותו הרכב לפניו יתבררו ע"א 2449/08 וע"א 4109/08.

5.

מכאן לעניין הערבון. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר המצוי בתיק, החלטתי להיעתר לבקשה בחלקה ולהעמיד את סכום הערבון בערעור שבכותרת על סך של 20,000 ₪. כידוע, תכלית הערבון המופקד בגדרי ערעור בבית משפט זה היא להבטיח חיוב אפשרי בהוצאות של יוזם ההליך לטובת המשיב או המשיבים בו. בערעור הראשון הופקד ערבון בסך 40,000 ₪. על רקע הגשתו של ערעור נוסף שיישמע יחד עם הערעור הראשון, עולה השאלה האם התווספותו של הערעור הנוסף עשויה להעלות במידה ממשית את שיעור ההוצאות שייפסק בבית משפט זה, אם יידחו הערעורים, באופן שנדרש ערבון גדול מסך של 40,000 ₪. קביעת שיעורו של ערבון היא עניין של הערכה, המבוססת על נסיון העבר בתיקים דומים. כבר צויין בעבר לא אחת כי אין מ דובר במדע מדויק. מעיון בפסק הדין החלקי ובפסק הדין המשלים נראה כי קיימת חפיפה מסוימת בין שני הערעורים, בכל הנוגע למערכת היחסים בכללותה בין המערערים למשיב בקשר לניהול חשבון הבנק. עם זאת, כל אחד מן הערעורים עוסק בפרשות נפרדות בתוך אותה מערכת יחסים: הערעור הראשון עוסק בפרשת השיקים במט"ח, בעוד הערעור השני עוסק בפרשת השיקים הדחויים. הניתוח המשפטי בפסקי הדין דלמטה הוא נפרד ושונה בתכלית לגבי כל אחת מן הפרשות. יש בערעור החדש תוספת להתדיינות שעשויה להוביל לפסיקת הוצאות גבוהות יותר, דבר המחייב הפקדת ערבון נוסף. נוכח היקפם הכספי של התיקים ונוכח ההבדלים הקיימים בין הערעורים, אך גם בהתחשב בחפיפה החלקית ביניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להסתפק בערבון נוסף כאמור בסך 20,000 ₪, שיופקד במסגרת הערעור שבכותרת.

6.

אשר לאגרה, לא מצאתי יסוד לפטור את המערערים מתשלום אגרה. נקודת המוצא היא כי הגשת הליך לבית משפט טעונה אגרה (תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). אין לפטור מאגרה או להפחית מסכומה אלא בחוק (סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה). הערעור שבכותרת הוא הליך עצמאי, המחייב לכאורה, עם הבאתו, תשלום אגרה. המערערים לא הצביעו על מקור סמכות לפטור אותם מתשלום אגרה. אכן, הערעור אינו נופל, כך נראה, לגדר אחת מהוראות הפטור הספציפיות שבתקנות, שנועדו למנוע גביית כפל אגרה, כדוגמת סעיף 18 לתקנות. על-פי הוראת הפטור הכללית (תקנה 14) רשאי בית המשפט לפטור מתשלום אגרה אם ראה שאין ביכולתו של המבקש לשלם אגרה וההליך מגלה עילה. המערערים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי מתקיימים בהם תנאים אלה. לא ניתן, איפוא, להיעתר לבקשתם לפטור מאגרה.

סיכומו של דבר, המערערים ישלמו אגרה ויפקידו ערבון בסך 20,000 ₪ תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהעדר תשלום או הפקדה כאמור יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא התראה נוספת.