ע"א 4072/01 שרעבי לירון נ. התובע הצבאי הראשי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים (כבוד השופט אל"מ ע' קמא) בתיק עת/ 23/01 מיום 17.5.01 בו קיבל בית הדין את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין הצבאי לתעבורה (מחוז שיפוט צפון) בתיק 10/01/01 שניתן ביום 12.2.01.

1.התביעה הצבאית הגישה כתב אישום כנגד המבקש לבית הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוט צפון (להלן: בית הדין הצבאי לתעבורה). בכתב האישום הואשם המבקש, בין השאר, בכך כי נהג ברכב צבאי, פגע בהולך רגל ולא עצר כדי לברר את תוצאות התאונה והמשיך בנסיעתו. בגין זאת הואשם המבקש, בין השאר, בעבירת הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-. ביום 12.2.01 הרשיע בית הדין הצבאי לתעבורה (כבוד השופט סא"ל א' פורת) את המבקש על-פי הודאתו, וגזר את דינו לארבעה חודשי פסילת רשיון נהיגה צבאי ואזרחי בפועל, קנס בן 500 ש"ח, וארבעה חודשי פסילת רשיון נהיגה צבאי ואזרחי על תנאי למשך שנתיים.

2.ביום 28.2.01 הגישה התביעה הצבאית הודעת ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים, בה טענה כי למעשה בית הדין הצבאי לתעבורה היה חסר סמכות לדון בעניינו של המבקש. הסיבה לכך נעוצה באישום המבקש בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, עבירה שהעונש שניתן להטיל בגינה הוא שבע שנות מאסר. לאור זאת, מדובר בעבירה מסוג פשע שאין ביכולתה להתברר בפני בית דין צבאי לתעבורה מכוח סעיף 209א' לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- (להלן: חוק השיפוט הצבאי). ביום 17.5.01 פסק בית הדין הצבאי לערעורים (כבוד השופט אל"מ ע' קמא) כי אכן פסק דינו של בית המשפט הצבאי לתעבורה ניתן בחוסר סמכות ועל כן דינו להתבטל. לאחר מתן פסק הדין האמור, הגישה הפרקליטות הצבאית כתב אישום כנגד המבקש לבית-הדין המוסמך, וההליך מתברר בו כעת.

3.על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים הגיש המבקש ביום 23.5.01 בקשת רשות ערעור על-פי סעיף 440ט(א) לחוק השיפוטי הצבאי. טענתו העיקרית של המבקש היא כי התביעה הצבאית איחרה בהגשת הערעור לבית הדין הצבאי לערעורים, לא הגישה בקשה להארכת מועד, ואשר על כן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים ניתן בחוסר סמכות. עוד טוען המבקש כי בית הדין הצבאי לערעורים שגה כשנמנע מלאשר את פסק דינו של בית הדין הצבאי לתעבורה, וכי שגה כשביטל אותו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. סעיף 440 ט'(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע כי "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש." לפרשנות שניתנה לסעיף על-ידי בית-משפט זה ראו רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45. רע"פ 2723/96 רס"ן פיליפ נ' התובע הצבאי הראשי

(לא פורסם); רע"פ 1057/99 יוחייב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם). בית הדין הצבאי לערעורים התייחס בפסק דינו מיום 17.5.01 לטענת המבקש כי התביעה הצבאית לא הגישה את ערעורה במועד, ודחה אותה. מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים הנוגעת לשאלה מתי נודע לתביעה הצבאית על הצורך להגיש ערעור. זוהי שאלה בעלת חשיבות לצורך חישוב מספר הימים העומדים לתביעה הצבאית כדי להגיש את הערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לתעבורה. בית הדין הצבאי לערעורים בחר לאמץ את עמדת התביעה הצבאית ביחס לכך, ומשכך קבע כי הערעור הוגש במועד. לכן, אין יסוד לטענת המבקש כי פסק דינו של בית-הדין הצבאי לערעורים ניתן בחוסר סמכות. אין בהכרעה במחלוקת עובדתית זו כדי להעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות, המצדיקה רשות ערעור בפני בית-משפט זה.

5.גם בטענותיו האחרות של המבקש אין ממש. טוען המבקש כי בית הדין הצבאי לערעורים היה צריך להתכנס בהרכב כדי לשמוע את הערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לתעבורה, וכי נפל פסול בכך שהערעור נשמע בפני כבוד השופט אל"מ ע' קמא כדן יחיד. עיון בסעיף 215א' לחוק השיפוט הצבאי מעלה כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים בהם יכול בית הדין הצבאי לערעורים לדון עם שופט משפטאי אחד כדן יחיד, וכי לא נפל פגם דיוני מבחינה זו בפעולת בית הדין הצבאי לערעורים. גם בהחלטתו של בית-הדין הצבאי לערעורים לבטל את פסק הדין של בית הדין הצבאי לתעבורה, היות ומדובר בפסק דין שניתן בחוסר סמכות, ללא הידרשות לקביעות בפסק הדין לגופן, אין משום קושי המצדיק הענקת רשות ערעור בפני בית-משפט זה.

6.לאור כל אלה, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.