ע"א 4178/00 מאיר סרגובי עו"ד נ. עו"ד מאיר סילברסטון

ביום 13.4.00 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת שידלובסקי אור). פסק הדין הומצא למשיב ביום 17.4.00. המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה ביום 11.6.00. המבקש עתר בכתב למחיקת הערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו. המשיב טוען כי לא איחר בהגשת הערעור.

המחלוקת בין הצדדים סבה סביב משמעותן של הוראות תקנות בתי המשפט והוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ד1983-. המבקש טוען כי מרוץ הימים להגשת הערעור הושהה למשך 7 ימים, בין יום י"ד בניסן לבין יום כ' בניסן, הם הימים 19.4.00 ועד 25.4.00. על כן, היה על המשיב להגיש את ערעורו ביום 8.6.00.

המשיב טוען אחרת. לשיטתו, "פגרת החג משתרעת על שמונה ימים אשר אינם נלקחים בחשבון לצורך חישוב המועדים ולאחר מכן על שביעי לפסח אשר לא נלקח בחשבון רק אם הוא היום האחרון למועד כלשהו". כיצד מגיע המשיב לתוצאה זו? המשיב קובע כי "היום העברי מתחיל סמוך לתום תפילת מנחה עם שקיעת השמש ועל כן מתחיל בשעות המשתנות כפי שמשתנות השעות של שקיעת השמש". על כן, לצורך ספירת המועדים "פגרת הפסח התחילה ביום 18.4.00 שהוא בחלקו י"ד בניסן". פסק הדין הומצא ביום 17.4.00. ספירת הימים מתחילה למחרת. הואיל ויום י"ד בניסן נפל בחלקו ביום 18.4.00 "אזי מתחילים בספירת המועד להגשת הערעור מיום 27.4.00". על מנת לסבר את האוזן, נותן המשיב דוגמא: "מאחר והיום העברי מתחיל לאחר שקיעת השמש איש דתי העורך שיק בשעות הערב של יום מסוים, למשל ב18.4.00-, היה רושם י"ד בניסן ולא י"ג בניסן".

לא ניתן לקבל את עמדת המשיב.

המונח "יום" הוגדר גם הוא בחוק הפרשנות, התשמ"א1981- ("חוק הפרשנות"). נקבע כי יום הוא "התקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". הגדרה זו לוכדת בחובה את חישובי הימים, בין שהם נעשים לפי הלוח הגרגוריאני ובין שהם נעשים לפי הלוח העברי. מסקנה זו נלמדת מחוק פרשנות עצמו. החוק מאפשר מניין ימי תקופות של "שנה" או "חודש", לפי כל אחד מהלוחות, על פי הוראת החיקוק, אך ההגדרה של "יום" נותרת בעינה בכל אחת משיטות הספירה. אם היה ממש בטיעון המשיב, היתה נעשית התאמה של הגדרת המילה "יום", כפי שנעשה לגבי הגדרת "שנה" ו"חודש".

זאת ועוד, המבקש אינו טוען כי קיבל לידיו את פסק הדין לאחר שקיעת החמה ביום 17.4.00. אם המבקש קיבל את פסק הדין קודם לזמן זה, ממילא עמד לרשותו יום שלם, הנכלל במניין הימים, לצורך הגשת הערעור. אלא שהמבקש סופר את יום 17.4.00 בשיטת "הלוח הגרגוריאני", ואילו את יום 18.4.00 הוא מבקש לספור בשיטת הלוח העברי. בדרך זו, נעצר מרוץ הזמנים, ויום 18.4.00 הופך ליומיים. שיטת חישוב זו כמוה כרצון לנצל את כל האפשרויות. היא מזכירה את מהלכו של פו הדוב, אשר נשאל אם הוא חפץ בדבש או בשמנת מתוקה כממרח ללחם, והשיב: "גם זה וגם זה" ומיד הוסיף ואמר: "אבל אל נא תטריח עצמך בגלל הלחם". המשיב, באותו אופן, מבקש לאחוז בזה וגם בזה, מבלי להטריח עצמו בהגיון התקנות. את יום 17.4.00 הוא סופר מחצות הלילה ועד חצות הלילה. את יום 18.4.00 הוא סופר מחצות הלילה ועד שקיעת החמה. שיטת חישוב כזו אינה מתקבלת על הדעת.

כאן טמונה התשובה גם לעניין אחר המועלה על ידי המשיב. לדבריו, פירוש אחר משלו הוא "פירוש מפלה ובלתי שוויוני של התקנות הפוגע לא רק ביחס לעורכי הדין חרדים אלא לקהל רחב יותר של עורכי דין ואף מתדיינים השומרים מסורת". בפועל מדובר במקסם שווא. לרשות בעלי הדין עומד אותו משך זמן לשם הגשת הערעור, בין שהוא מתחיל את ספירת היום מעת השקיעה ובין שהוא מתחיל את ספירת היום בשעת חצות. מספר השעות שבין קבלת פסק הדין לבין המועד שבו מוגשת הבקשה הוא קבוע, וכך מספר הימים; הרי לרשות מונה השעות מעת השקיעה מתחיל, כביכול, יום 18.4.00 בשעות הערב של יום 17.4.00.

המשיב מבקש לסמוך על הגיונו של ע"א 5813/96 דיאב נ' עירית תמרה , פ"ד נא (1) 241. באותו מקרה ביקש המערער, חבר במועצת העיריה המשיבה, לחזור בו מהתפטרותו. הוא עשה כן על ידי שגר פקסימיליה שנשלח ביום ראשון, הוא יום מנוחה בו סגורים משרדי המשיבה. בית המשפט קבע כי שגר-פקסימיליה אל משרדי המשיבה בתוך 48 שעות, ועל כתב ביטול ההתפטרות "הגיע לידי ראש העיריה" במועד הנדרש בחוק, גם אם משרדי המשיבה היו סגורים באותו מועד. אגב כך, שאל כב' השופט חשין אם סעיף 10 (ג) של חוק הפרשנות חל גם על מועד שנקצב בשעות. השופט חשין השיב על שאלה זו בחיוב, והוסיף (בע' 267):

יוסף הינו חבר מועצת עיריה פלונית, וביום חמישי עם רדת השמש, מוסר הוא כתב-התפטרות בידו של ראש העיריה. כדבר החוק, זכותו של יוסף עומדת לו לחזור בו מהתפטרותו עד יום שבת עם רדת השמש. ואולם יוסף הוא יהודי שומר מצוות, את השבת ישמור ולא יעסוק בה אלא בתורה בלבד. לו אמרנו כי הוראת סעיף 10(ג) לא תחול על ענייננו, כמו הוספנו ואמרנו כי לרשות יוסף לא תעמודנה אלא 24 שעות לחזור בו מהתפטרותו תחת 48 השעות שקצב לו החוק. ואם חברו מועד ושבת זה-אל-זו אפשר תישלל למעשה זכותו של יוסף לחזור בו מהתפטרותו.

הגיונה של הוראת סעיף 10(ג), כמו גם הגיון החלתו של הכלל, על מועד הקצוב בשעות, הם ברורים. כאשר נקצב מועד לביצוע פעולה, אך קיימת נבצרות קיום או הכבדה ממשית על הקיום, עקב ימי מנוחה או שבתון, לא ניתן לאיין את הזכות. אך החריג אינו יכול לבלוע את הכלל. סעיף 10(ג) של חוק הפרשנות קובע כי במנין ימי התקופה יבואו גם ימי מנוחה. זהו הכלל. החריג מתייחס "לימים האחרונים של התקופה", ולכך מתייחסים גם דבריו של כב' השופט חשין.

אני ער לקושי היכול להתעורר כאשר פסק הדין מתקבל בשעות הערב או בשעות שלאחר סיום יום העבודה. אך קושי זה אינו ממשי. הוא אינו קשור לספירת הימים לפי הלוח העברי או הגרגוריאני. הוא אינו קשור למועדי חג דווקא. הרי גם מי שפסק הדין הומצא לו בשעות אחר הצהריים נמצא חסר לעומת מי שפסק הדין הומצא לו בשעות הבוקר. יחד עם זאת, פסק דין המתקבל בשעות הערב או לאחר סיום יום העבודה, מציב יסוד ראוי להגשת בקשת ארכה, אשר יש להניח כי תענה בחיוב, אם תוגש במועדה (אף בלא קשר לחגים).

ובכלל: ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינו תורם לוודאות המשפטית, ורק מוסיף עוד קולבים, עליהם יכולים בעלי הדין לפתח סיבובי התכתשות מיותרים. אין להפוך את שאלת המועדים לתחרות בהבנת הלוח העברי או לחידון אחר של טרויה או ידע, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה. קשה לראות טעם בפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה או להבנת המונח "יום". הקושי אינו נוצר בגלל שעל פי הלוח העברי מתחיל היום עם שקיעת החמה. הקושי נוצר, אם בכלל, כאשר נעשית המצאה בשעה מאוחרת של היום (וזה אינו המקרה כאן). ההפניה בתקנות למועדים העבריים נעשתה לשם הנוחות והבהירות. פגרת הפסח צוינה במועדים עבריים לא לשם טשטוש ההבנה המקובלת של המונח יום בחוק הפרשנות, אלא על מנת שניתן יהיה לקבוע אותה בתקנות מראש (שכן המועד הגרגוריאני משתנה מידי שנה לשנה). אין מקום לתוספת טלאי הנוגע למניין הימים שמשמעותו היא הוספת בלבול על בלבול, במקום שאין צורך בכך.

בשולי תגובתו ציין המשיב כי "מטעמי זהירות מוגשת, ביחד לתגובה זו, בקשה

להארכת מועד". בקשה זו הועברה בנפרד לתגובת הצדדים.