ע"א 4184/02 שאול לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הואשם בכך שהרשה לאישה, העובדת במקום עבודתו (להלן: העובדת), לנהוג ברכבו, שעה שזו לא החזיקה ברשיון נהיגה בר-תוקף - עבירה לפי הוראת סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה. העובדות המוסכמות הן, כי העובדת, שגילה 21, יצרה בפני המבקש מצג לפיו היא מחזיקה ברשיון נהיגה. המבקש האמין בתום-לב כי העובדת - שביקשה ממנו את מפתחות הרכב על-מנת לרכוש, כמקובל במקום העבודה, מזון לעובדים - אכן מחזיקה ברשיון נהיגה. אולם הוא לא ביקש כי תציג בפניו את רשיונה. בדיעבד התברר, כי לעובדת אין רשיון נהיגה בר-תוקף.

בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופטת ו' טויסטר) הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו, בקבעו כי עסקינן בעבירה של אחריות קפידה, ועל-כן חובה היתה על המבקש להראות כי "נקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם [שאינו רשאי לנהוג ברכב] לא יוכל לנהוג ברכב" - כלשון סעיף 10(ב) הנ"ל. כזאת לא הראה המבקש - כך קבע בית המשפט לתעבורה - משלא ביקש מהעובדת להציג בפניו את רשיונה. בית-המשפט גזר על המבקש עונש של תשלום קנס בסך 700 ש"ח, וכן עונש של פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה, לתקופה של 3 חודשים.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' שיף) דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש, כי אין להתבסס עוד על ההלכה שנקבעה בע"פ 502/66 דויטש נ' מדינת ישראל , פ"ד כא(1) 347, ולפיה סעיף 10(ב) הנ"ל כעבירה של אחריות קפידה. בית המשפט קבע כי תחולתה של הלכה זו כיום נובעת מן הסיפא של סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. כמו-כן נדחתה טענתו החלופית של המבקש, כי עשה את כל שניתן על-מנת למנוע את העבירה.

עתה לפנינו בקשת רשות ערעור, המופנית כנגד הרשעתו של המבקש בדין. המבקש חוזר על טענתו, כי לנוכח המצב המשפטי דהיום, אין לומר עוד כי הוראת סעיף 10(ב) הנ"ל קובעת עבירה של אחריות קפידה, וכי מכל מקום, עמד הוא בתנאי ההגנה המפורטת בסעיף 22(ב) לחוק העונשין.

דין הבקשה להידחות.

סעיף 19 לחוק העונשין אכן קובע, כי ככלל, טעונה הרשעה בעבירה פלילית הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית. לכלל זה שני חריגים: האחד, מקום שנקבע בהגדרת העבירה כי המדובר בעבירה של רשלנות; והאחר, מקום שעסקינן בעבירה של אחריות קפידה. כיום, מוסדר הנושא של אחריות קפידה בסעיף 22 לחוק העונשין, הקובע, בסעיף-קטן (א) שבו, לאמור:

"אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק, שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראת סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, 'בדין' - לרבות בהלכה פסוקה".

יוצא, כי על-מנת לסווג עבירה פלונית כעבירה של אחריות קפידה, צריך שיתקיים אחד משני תנאים: הראשון, כי נאמר במפורש על-ידי המחוקק כי עסקינן בעבירה שאינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. התנאי האחר - החליפי - הוא שהעבירה נחקקה עובר לכניסתו לתוקף של החוק, ונקבע בדין (לרבות בהלכה פסוקה) כי העבירה אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי (ראו: י' רווה "היקף תחולת סעיף 22 לחוק העונשין - עבירות של אחריות קפידה" משפטים לב(1) (תשס"ב) 177). תכליתו של תנאי אחרון זה, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא "שלא לרוקן מתוכן שורה ארוכה של חיקוקים, לגביהם נקבע בהלכה הפסוקה, כי האחריות עליהם הנה אחריות מוחלטת" (ה"ח תשנ"ב 114, 126; וראו גם רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 673).

אשר להוראת סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, נקבע בהלכת דויטש הנ"ל - שניתנה בשנת 1967 (לאמור - טרם כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין) - כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה. לאור הוראת סעיף 22(א) לחוק העונשין, נשמר כוחה של הלכה זו והיא תקפה גם היום. טענותיו של המבקש, כי הלכה זו נקבעה בלא תשתית מספקת של "משפט ראוי", ונסמכה בעיקרה על לשון החוק, איננה מדויקת, ומכל מקום - אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין זה.

אשר לטענתו האחרת של המבקש, כי קִייֵם את הנדרש ממנו ועשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה, לא מצאתי עילה להתערב במסקנתן של הערכאות הקודמות, כי המבקש חייב היה לטרוח ולברר האם אכן מחזיקה העובדת ברשיון נהיגה כדין.

לפיכך, הבקשה נדחית.