ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ז'ל נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה המשנה את פני המקרקעין מושא הערעור שבכותרת (להלן: המקרקעין )

המצויים בסביבת העיר רהט, לרבות בנייה, יישור שטח, חפירה, נטיעה, ריסוס, גידור וייעור.

1.

המקרקעין הופקעו על-ידי המשיבה בשנת 1954 על-פי הוראות חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה ) והועברו לבעלות רשות הפיתוח. במסגרת הליכי הסדר מקרקעין הוגשו תביעות בעלות סותרות מטעם המבקשים והמשיבה, ועל כן העביר פקיד ההסדר את הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם הכרעה בסוגיית הבעלות.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דברת) דחה את טענות המבקשים כנגד חוקיות צו ההפקעה שהוצא למקרקעין בשנת 1954 בקובעו כי דיון בחוקיות צו הפקעה אינו בסמכותו, אלא בסמכות בית הדין הגבוה לצדק. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי תקיפת חוקיות צו ההפקעה לוקה בשיהוי רב, כי תעודת ההפקעה היא ראיה מכרעת לאמור בה, וכי הוכח שהמקרקעין משמשים בפועל למטרות שלשמן הופקעו. מטעמים אלה דחה בית המשפט המחוזי את תביעת הבעלות של המבקשים. אשר לזכאותם לפיצוי בגין ההפקעה, נקבע כי יש להעדיף את חוות הדעת שהגישה המומחית מטעם המשיבה, אשר מצאה כי בשנת 1858, השנה שבה נחקק חוק הקרקעות העותמאני, לא היה יישוב כלשהו בקרבת המקרקעין. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא הוכיחו שהמקרקעין הוחזקו על-ידם בתקופה זו, או הוקצו להם. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר במקרקעין מסוג "מוואת", המצוי בבעלות המדינה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעבר הייתה אמנם אפשרות חוקית ל"החייאת" קרקע מסוג "מוואת" והפיכתה לקרקע מסוג "מירי", אך המבקשים לא הוכיחו כי מילאו את התנאים הנדרשים. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את תביעות המבקשים וקבע כי המקרקעין יירשמו על שם המשיבה.

2.

לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, עתרו המבקשים לעיכוב ביצוע רישום המקרקעין על שם המשיבה, בטענה כי בכוונתם להגיש ערעור וכי אם תעביר המשיבה את המקרקעין לצדדים שלישיים, שיסתמכו על הרישום, תיפגע זכותם באופן בלתי הפיך. בתגובתה לבקשה זו, הודיעה המשיבה כי אף שהיא סבורה שלא קיימת עילה לעיכוב ביצוע, היא אינה מתנגדת לעכב את רישום הבעלות על שמה בפנקסי המקרקעין, ובלבד שיתר הפעולות שהיא מבצעת במקרקעין יימשכו כסדרן. נוכח הסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי ביום 17.5.2012 על עיכוב הרישום עד למתן פסק-הדין בערעור. ביום 28.5.2012 הגישו המבקשים לבית משפט זה את הערעור שבכותרת ועל-פי יומן בית המשפט, הוא קבוע לדיון ביום 18.11.2013.

3.

בבקשה שלפנינו טוענים המבקשים כי החל מיום 13.4.2013 הגיעו כלים הנדסיים כבדים לחלקה אחת מתוך המקרקעין הנדונים בהליך זה (להלן: החלקה )

והחלו בפעולות של יישור השטח וחפירת תלוליות באדמה. המבקשים טוענים כי פנו באופן מיידי לנציגי המשיבה בשטח וכן לבאי-כוחם בבקשה להפסקת העבודות, אך הללו מסרו כי מטרת העבודות היא להכשיר את הקרקע לשם נטיעת יער. משכך, עותרים המבקשים לצו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבה לבצע כל פעולה המשנה את פני המקרקעין עד להכרעה בערעור. המבקשים טוענים כי לא ברור מהו מקור הסמכות החוקי לקיום העבודות שמבצעת המשיבה בשעה שזהות בעלי המקרקעין טרם נקבעה, וכי מדובר בשימוש לרעה בכוחה של המשיבה כרשות שלטונית. עוד נטען כי המבקשים הם בנים לקהילת המיעוט הבדואי הסובלת מאפליה ושייכת למעמד סוציו אקונומי נמוך, ומעשיה החד-צדדיים של המשיבה גורמים לאבדן שאריות האמון של קהילה זו במערכת השלטון הישראלית. המבקשים מפרטים בהרחבה רבה את הסיבות שבגינן הם סבורים כי סיכויי הערעור גבוהים, ובין השאר הם טוענים כי הוכיחו באופן מספק כי אבות אבותיהם התגוררו במקרקעין במשך מספר דורות, כי דין ההפקעה מכוח חוק הרכישה להתבטל וכי סיווגם הנכון של המקרקעין אינו "מוואת". עוד טוענים המבקשים כי דחיית ביצוע העבודות לא תגרום למשיבה כל נזק, שכן אין כל דחיפות בייעור החלקה והא ראיה כי עד כה המשיבה לא פעלה במשך שנים ארוכות לביצוע עבודות דומות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הפעולות שמבצעת המשיבה יגרמו להם נזק בלתי הפיך, שכן מדובר בפעולות אשר מכשירות את הקרקע לייעור בלבד ומסכלות את האפשרות לבצע בה בעתיד פעולות חקלאיות אם יתקבל ערעורם.

4.

המשיבה טוענת מנגד כי המקרקעין מצויים בחזקתה ובבעלותה מזה עשרות שנים, והיא נוהגת בהם מנהג בעלים. עוד טוענת המשיבה כי היא ביצעה עבודות דומות לאלה שהובילו להגשת הבקשה בחלקות אחרות הכלולות במקרקעין בעת שהתנהל הדיון בבית המשפט המחוזי, והמבקשים לא עתרו לקבלת צו למניעתן. משכך, סבורה המשיבה כי בקשה זו לוקה בשיהוי ויש למחוק אותה על הסף. עוד טוענת המשיבה כי בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי היא הודיעה למבקשים במפורש כי היא מתעתדת להמשיך ולפעול במקרקעין, ועל סמך הצהרה זו ניתן עיכוב ביצוע חלקי הנוגע לרישום, עליו לא השיגו המבקשים. בנוסף טוענת המשיבה כי המבקשים הופכים את היוצרות כשהם טוענים כי היא לא פעלה כראוי בבצעה את הפעולות הנדונות במקרקעין, שכן על-פי פסק הדין המחוזי היא בעלת המקרקעין ולכן היא רשאית לפעול בהם כרצונה. לטענת המשיבה, המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן טענותיהם בדבר נזק בלתי הפיך למקרקעין נטענו בעלמא וללא ביסוס מקצועי. לעומת זאת, כך טוענת המשיבה, מן התצהיר ומחוות הדעת המקצועית שצירפה היא לתגובתה עולה כי העבודות שנעשות במקרקעין אינן גורמות כל נזק ואף משביחות את המקרקעין. כמו כן, טוענת המשיבה כי כל הפעולות שהיא מבצעת במקרקעין הן הפיכות, וככל שתידרש לכך בעתיד היא תוכל להשיב את המצב לקדמותו. עוד טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים וכי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס היטב על הדין ועל ההלכה הפסוקה. לבסוף, מציינת המשיבה כי המבקש 10 – המצהיר מטעם המבקשים – הורשע בעבר בהפרעה לעבודות שבוצעו על ידה במקרקעין וכן כי ניתן כנגדו צו מניעה בשני הליכים אזרחיים שונים האוסר עליו להיכנס לחלקים מן המקרקעין או להפריע למשיבה לפעול בהם.

5.

בהחלטתי מיום 17.4.2013 הוריתי למשיבה בצו ארעי שלא לבצע פעולות בלתי הפיכות במקרקעין עד החלטה אחרת וביום 22.4.2013, טרם שהוגשה תגובת המשיבה בבקשה דנן למתן סעד זמני בערעור, הגישו המבקשים בקשה לצו על-פי פקודת בזיון בית המשפט אשר יכוף על המשיבה להימנע מלהפר את הצו הארעי שניתן. על-פי הנטען בבקשה נוספת זו ביצעה המשיבה פעולות בלתי הפיכות במקרקעין לאחר שניתן הצו הארעי. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בבקשה נוספת זו ובכפוף לאמור להלן, הבקשה למתן הסעד הזמני אף היא דינה להידחות.

6.

המקרקעין הופקעו בשנת 1954, ומאותה עת ואילך הם מצויים בחזקת המשיבה הנוהגת בהם מנהג בעלים. על כן, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הותיר, למעשה, בתוקפו את המצב המשפטי הקיים במקרקעין מזה עשרות בשנים. זאת ועוד – מתצהירו של מר ערן ראובני, מנהל מחוז דרום במנהל מקרקעי ישראל, עולה כי המשיבה מבצעת מזה מספר שנים פרויקט נטיעות נרחב באזור שבין באר-שבע ללהבים, לרווחת כלל הציבור ולהשבחת הקרקע. כחלק מעבודות הנטיעה הכלליות באזור, בוצעו בשנת 2010 עבודות בשתי חלקות מן המקרקעין מושא הערעור (ערקיב 6 ו-60) והן הושלמו. באותה עת נדונה תביעת המבקשים בבית המשפט המחוזי, אך הם לא ביקשו מבית המשפט צו מניעה זמני האוסר על קיום העבודות. המבקש 10, המצהיר מטעם המבקשים, היה כאמור מודע לעבודות אלה ואף הורשע בעבירות הנוגעות להפרעה לביצוען. למרות זאת אין בתצהירו או בבקשה זכר לאותן עבודות.

7.

עתה, כחמש שנים לאחר שנפתח ההליך בבית המשפט המחוזי, כשלוש שנים לאחר שהתבצעו העבודות בחלקות המכונות ערקיב 6 ו-60, וכשנה לאחר שהוגש הערעור, עותרים המבקשים לראשונה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע פעולות במקרקעין. לטענת המבקשים הבקשה הוגשה במועד זה שכן הם הופתעו לגלות שהמשיבה מתכוונת לממש בפועל את בעלותה במקרקעין ולבצע בהם עבודות. אך כפי שכבר צויין, ההפתעה הנטענת אין לה מקום משהוברר כי המבקשים היו מודעים כבר מאז שנת 2010 לכך שהמשיבה מבצעת עבודות נטיעה רחבות היקף, בין היתר, בחלקות שהם טוענים לבעלות בהן. בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט קמא אף הודיעה המשיבה במפורש כבר לפני כשנה כי היא מתכוונת להמשיך ולפעול במקרקעין "בהתאם לצרכי הציבור" וטענת המבקשים כי סברו שהמשיבה לא תפעל במקרקעין עד לסיום הליכי הערעור אינה עולה בקנה אחד עם האמור באותה תגובה וכן עם הכלל המשפטי לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי). בנוסף יש לציין כי בינתיים שינתה המשיבה את מצבה לרעה. היא נערכה לביצוע העבודות ואם תושבתנה עתה ייגרמו לה נזקים כספיים כבדים, כמפורט בתצהירו של מר ראובני. ולבסוף ראוי לציין כי טענת שיהוי המועלית לגבי סעד זמני נבחנת ביחס למועד שממנו קם הצורך בסעד זמני (רע"א 8630/05 ניר שיתופי - אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון , פס' 7-5 (10.4.2007); רע"א 3851/11 נדב נ' לוי , פס' 5-4

(7.6.2011)), ובענייננו מועד זה חלף בעת שבוצעו העבודות בחלקות ערקיב 6 ו-60, או לכל המאוחר בעת הגשת הערעור. לפיכך, עתירת המבקשים לצו מניעה דחוף האוסר ביצוע פעולות במקרקעין מושא הערעור, לרבות החלקות שבהן העבודות מן הסוג הנדון הסתיימו זה מכבר , לוקה בשיהוי רב ודי בכך על מנת לדחותה.

8.

למעלה מן הצורך אציין כי טענת המבקשים בדבר הנזק שייגרם להם כתוצאה מביצוע עבודות להכשרת המקרקעין לנטיעת עצים ומן הנטיעה עצמה, מבוססת על הסברה שעבודות אלה ייצרו מצב בלתי הפיך שלא יאפשר להם להשתמש במקרקעין לחקלאות היה והערעור יתקבל. טענה זו נתמכה בתצהיר המבקש 10. אך מנגד הוגשה מטעם המשיבה חוות דעת מקצועית מפורטת אשר לפיה לא זו בלבד שהכשרת הקרקע לנטיעה והנטיעה המתוכננת אינן פוגעות באופן בלתי הפיך ביכולתה של הקרקע לשמש לחקלאות, אלא שמדובר בפעולות אשר משביחות את הקרקע. על כן, ובנוסף לכל האמור לעיל, המבקשים אף לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, וגם מסיבה זו יש לדחות את בקשתם.

אשר על כן, הבקשה למתן הסעד הזמני נדחית, למעט בכל הנוגע לפעולות בלתי הפיכות במקרקעין, אשר מביצוען תימנע המשיבה עד להכרעה בערעור. הבקשה הנוספת שהגישו המבקשים לכוף את המדינה לקיים את הצו הארעי, נדחית אף היא משהוברר כי הפעולות שבוצעו עד כה אינן יוצרות מצב בלתי הפיך במקרקעין. המבקשים ישאו בשכר-טרחת המשיבה בבקשה בסך של 6,000 ש"ח.