ע"א 4230/14 פלוני נ. פלוני

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר ) שבמסגרתו קיבל בית המשפט את תביעתה הנזיקית של המשיבה 1 וחייב את המבקשת והמשיבה 5 בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה.

1.

ביום 19.4.2007 נכנסה המשיבה 1, קטינה ילידת 2000, יחד עם שתיים מחברותיה למתחם כיפת הנביא שועייב, שהוא מקום קדוש לעדה הדרוזית (להלן: המקום הקדוש ). משנכנסה המשיבה 1 למתחם, היא ניגשה לכיפה המצויה במקום ומעדה על מספר רב של נרות שהיו דלוקים בסביבתה אותה שעה. כתוצאה מנפילתה אחזה אש בשמלתה ופלג גופה התחתון החל לעלות באש. לאחר שהצליחו עוברי אורח ששהו במקום לכבות את האש, פונתה המשיבה 1 לקבלת טיפול רפואי וזוהו אצלה נזקים שונים. בגין נזקים אלה הגישה המשיבה 1 תביעה לפיצויים נגד המבקשת, המשיבה 5 ומשרד הפנים, המבוססת על עוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ); ועוולת הרשלנות, לפי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין.

2.

ביום 4.5.2014 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה

(כב' השופטת ב' טאובר ) את התביעה ככל שהיא מתייחסת למבקשת ולמשיבה 5; ודחה אותה ביחס למשרד הפנים. הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה 1 הועמד על סכום כולל של 3,194,340 ש"ח. מסכום זה הורה בית המשפט על ניכוי סכומי התגמולים שתקבל המשיבה 1 מהמוסד לביטוח לאומי ; וקבע כי 857,608 ש"ח מסכום הפיצוי יופקדו לעת הזו בקופת בית המשפט, עד הגיעה של המשיבה 1 לגיל 20 או עד לקביעת זכאותה לקצבת נכות ולגמלת ניידות, הכל לפי המוקדם. עוד נפסק כי המשיבים 3-2, הורי המשיבה 1, ישפו את המבקשת והמשיבה 5, ביחד ולחוד, בסכום בשיעור של 10% מסכום הפיצוי הכולל שישולם לבתם.

3.

בד בבד עם הגשת ערעור על פסק הדין, הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי שבה מתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור. לשיטת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים שכן אין לה כל זכויות בשטח המקום הקדוש או זיקה אליו; וכי שיעור הנזק שנפסק עולה על הנזק שנגרם בפועל. עוד טוענת המבקשת כי ממילא חלקים ניכרים מסכום הפיצוי נפסק עבור הפסד השתכרות עתידית ופנסיה עתידית לאחר שתגיע המשיבה 1 לגיל 21, ומשכך התקופה הרלבנטית עבורם תהא הרבה לאחר קבלת הכרעה בערעור דנן. המבקשת מוסיפה, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לעברה, נוכח התקציב המוגבל שלו היא זוכה לטובת מתן שירותי דת, טענה שתמכה בתצהיר שהגישה.

4.

המשיבים, מצדם, מתנגדים לבקשה וסומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט קמא. לשיטתם, אין הצדקה לסטות בענייננו מהכלל שלפיו אין הגשת ערעור מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים; סיכויי הערעור נמוכים נוכח קביעותיו העובדתיות הברורות של בית המשפט קמא; ומאזן הנוחות נוטה לעבר המשיבה 1 הזקוקה לפיצוי כדי לממש את צרכיה הטיפוליים. עוד טוענים המשיבים כי הואיל וחלק נכבד מסכום הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט או יושקע בתכנית בנקאית שתפתח רק לאחר שתגיע המשיבה 1 לגיל 18, אין חשש שמא הסכומים לא יוחזרו למבקשת אף אם יתקבל הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה וכן בפסק הדין של בית המשפט קמא,

ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. בגדר זאת נתתי דעתי – בין היתר – מחד גיסא לטענתה של המבקשת בדבר המגבלה התקציבית בנסיבותיה המיוחדות; ומאידך גיסא לעובדה שחלק מסכום הפיצוי שנפסק עתיד להיות מופקד בקופת בית המשפט ומשכך אין בעיכובו כדי לפגוע בטובתה או ברווחתה של המשיבה 1. אני מורה אפוא כי עד להכרעה בערעור יעוכב תשלום רכיב הפיצוי שנפסק כי יש להפקידו בקופת בית המשפט (857,608 ש"ח). אין צו להוצאות.