ע"א 4241-24 ע"א 4241-24

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.4.2024 (ת"א 60385-03-21, השופט ע' ניר נאוי) בגדרו התקבלה תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים.

2.מקורו של ההליך דנן הוא בסכסוך הנסב על זכויות בנכס המצוי בעיר לוד. הנכס נרכש בשנת 1997 על-ידי המשיבה ובן זוגה לשעבר, והוא עודנו רשום על שמם. בהסכם הגירושין שהשניים ערכו בשנת 2006 נקבע כי זכויותיו של בן הזוג יעברו לידי המשיבה, אך שינוי הרישום בהתאם לכך לא בוצע מעולם. בשנת 2008 הכירה המשיבה את המבקש 2 (להלן: המבקש), אשר התנדב לסייע לה על רקע קשיים כלכליים שנקלעה אליהם, ובכלל זה חוב פיגורים בגין אי-עמידה בהחזרי המשכנתה על הנכס. באותה עת המבקשת השכירה את הנכס, ובעצמה התגוררה בדירה אחרת.

3.המחלוקת בין הצדדים היא סבוכה, וניתן להסתפק בפירוט עיקריה כפי שאלה תוארו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, המבקש הציע לנהל עבורה את השכרת הנכס, כך שהוא ישתמש בדמי השכירות לטיפול בחובותיה של המשיבה, ובכלל זה בתשלומים להחזר המשכנתה ובתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדה. לפי הנטען, המשיבה נתנה במבקש אמון וחתמה על מסמכים שונים שהניח בפניה, מבלי שקראה אותם או הבינה את תוכנם. אולם, כך לשיטת המשיבה, בדיעבד התברר לה כי המבקש פעל במרמה וניצל את מצבה כדי להעביר את הזכויות בנכס לידי המבקשת 1 (להלן: המבקשת), בת זוגו. לעומת זאת, גרסת המבקשים היא כי המסמכים שנחתמו מלמדים על עסקה למכירת הנכס למבקשת. מסמכים אלה כוללים הצעת רכישה מיום 10.8.2010, הסכם מכר מיום 6.10.2010 ושטר משכון מיום 5.11.2011. בהתאם לכך, על הנכס נרשמו שתי הערות אזהרה לטובת המבקשת – אחת מיום 18.11.2010 על חלקה של המשיבה בנכס, ושנייה מיום 22.1.2012 על יתר הזכויות הרשומות על שם בן זוגה לשעבר.

4.עוד יש להוסיף כי המשיבה והמבקשת חתמו על מסמך נוסף ביום 7.7.2015, הנושא את הכותרת "הסכם מתנה". מבלי לפרט יצוין כי במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ביום 16.10.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ביחס לבטלותו של הסכם זה ולהתחייבותם שלא לעשות כל דיספוזיציה בנכס למשך 24 חודשים (ת"א 6308-11-17, השופט ניר נאוי) (להלן: ההליך הקודם).

5.ביום 30.3.2021 המשיבה הגישה את התביעה שביסוד ההליך דנן, ובה עתרה להורות על בטלותם של כלל המסמכים שנחתמו בין הצדדים, על מחיקת הערות האזהרה והמשכון שנרשמו, וכן על סילוק ידם של המבקשים מהנכס. כאמור, טענתה המרכזית של המשיבה היא כי המבקש הונה אותה במטרה להעביר את זכויותיה בנכס לידי המבקשת, תוך ניצול חולשתה הבריאותית והנפשית ומצוקתה הכלכלית. ביתר פירוט, בכתב התביעה נטען כי המבקש החתים את המשיבה על מסמכים רבים בקשר לנכס, ואף זייף את חתימתה על חלקם. באמצעות מסמכים אלה, כך נטען, המבקש פעל לרישום של הערות אזהרה ומשכון על הזכויות בנכס. עוד נטען כי בין השנים 2017-2008 הנכס הושכר לצדדים שלישיים, וכי במהלך שנת 2017 המבקשים (או מי מטעמם) פלשו לנכס והתגוררו בו שלא כדין, מבלי ששילמו למשיבה כל תמורה. המשיבה הוסיפה וטענה כי לאורך כעשור שנים המבקש סיפר לה שדמי השכירות משמשים לתשלום דמי המשכנתה החודשיים וכן שכר טרחה לעורך דין המטפל לכאורה בהליכי ההוצאה לפועל נגדה. אולם, כך נטען, בשנת 2017 המשיבה גילתה לראשונה כי המבקש רימה אותה. המשיבה חזרה והדגישה כי מעולם לא התכוונה למכור את הנכס או להעביר את הזכויות בו לכל גורם אחר, וכי כל פעולותיה נעשו מתוך הבנה שבדרך זו תוכל לשמור על הנכס בבעלותה. עוד טענה המשיבה כי מכל מקום לא קיבלה תמורה עבור מכירת הנכס, וכי קיבלה מהמבקש לכל היותר 40,000 שקלים במסגרת הלוואות שנתן לה. לבסוף, צוין כי לאחר ההליך הקודם פנתה למבקשים ודרשה מהם לסלק את ידם מהנכס, ללא הועיל.

6.מנגד, המבקשים טענו כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות ושיהוי. לגוף הדברים, המבקשים כפרו בגרסתה של המשיבה למהלך האירועים. הם טענו כי הצדדים הסכימו לבצע עסקה למכירת הנכס, וכי זו הושלמה כדין. המבקשים טענו עוד כי הנכס נרכש על-ידי המבקשת בתמורה מלאה ובתום לב, כפי שניתן ללמוד מהצעת הרכישה, מהסכם המכר ומשטר המשכון. בהקשר זה צוין כי המשיבה חתמה בכתב ידה על מסמכים שונים, לעתים בנוכחות עורך דין, ואף החתימה את בן זוגה לשעבר על חלקם. על רקע זה נטען כי אין לקבל את טענת המשיבה שלא הבינה את מעשיה. עוד נטען כי נרשמו על הנכס הערות אזהרה כדין, בוצעו תשלומים והועבר דיווח על העסקה לרשויות המס. המבקשים הוסיפו והסבירו כי המשיבה התקשתה למכור את הנכס בעצמה, לנוכח העיקולים שרבצו עליו, ולפיכך המבקש בא לעזרתה וקידם את מכירתו למבקשת. כן הודגש כי המבקשת קיבלה חזקה בנכס לפני שנים, מתגוררת בו עם ילדיה הקטינים ונוהגת בו מנהג בעלים.

7.כאמור בפתח הדברים, התביעה התקבלה במלואה. בראשית פסק דינו הבהיר בית המשפט המחוזי כי התביעה לא התיישנה ואף לא הוגשה בשיהוי. כמו כן, בית המשפט המחוזי העלה מטעמו טענת השתק שיפוטי, בציינו כי בהליך הקודם לא הזכירו המבקשים את המסמכים העומדים בבסיס ההתדיינות הנוכחית (ובהם הצעת הרכישה והסכם המכר משנת 2010), וטענו אז כי "הסכם המתנה" מיום 7.7.2015 הוא למעשה הסכם מכר. כזכור, ההליך הקודם הסתיים בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה "הסכם המתנה" בטל. על רקע זה, ציין בית המשפט המחוזי כי עד לפסק הדין בהליך הקודם טענו המבקשים כי הזכויות בנכס שייכות להם מכוח הסכם המתנה משנת 2015. לפיכך, נקבע כי אין לקבל את שינוי גרסתם של המבקשים המבוססת כעת על טענה להסכם מכר משנת 2010, ויש לדחות את עמדתם בהליך דנן "אך מן הטעם של השתק שיפוטי", בשים לב לסתירה המובהקת בינה לבין עמדתם בהליך הקודם.

8.אף לגופם של דברים קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה וקבע כי היא לא התכוונה בשום שלב למכור את הנכס, אלא פעלה כל העת במטרה לשמור עליו בידיה, תוך שסמכה על המבקש כי יסייע לה לעשות כן. בהקשר זה הוטעם כי המשיבה נתנה במבקש אמון רב, ולפיכך נענתה לבקשותיו לחתום על המסמכים שהניח בפניה מבלי שקראה אותם והבינה את משמעותם. לצד זאת, נקבע כי המבקש אכן הלווה למשיבה כספים בשל חובותיה ורצונה להימנע מעיקולים או ממימוש המשכנתה. עוד נקבע כי "במועד עריכת הסכם המכר בשנת 2010 הצדדים כלל לא התכוונו לעסקת מכר, וההסכם נחתם, ככל הנראה, לצורך רישום הערת האזהרה והצגת מצג כלפי נושים, ללא כוונה לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו". בהתחשב בכך צוין, מבלי להכריע בדבר, כי ניתן אף לסווג את הסכם המכר כחוזה למראית עין, אשר נועד להונות נושים ומנוגד לתקנת הציבור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי ניכר שגם המבקשת עשתה את אשר הורה לה המבקש וחתמה על מסמכים ללא הבנה וידיעה מספקת בדבר תוכנם, וכי אף היא לא סברה שהיא באמת רוכשת דירה. עוד נקבע כי לא הוכח תשלום מלוא התמורה לפי הסכם המכר, וכי מכל מקום כי תנאיו אינם סבירים ואינם מקובלים – באופן המלמד כי אין מדובר בעסקת מכר.

9.לנוכח כל האמור הורה בית המשפט המחוזי למבקשים לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מיום 8.7.2024. עוד נקבע כי הסכם המכר, על כל מסמכיו הנלווים, כמו גם הצעת הרכישה ושטר המשכון – בטלים, וכי יש למחוק את הערות האזהרה והמשכון שנרשמו. לצד זאת, בית המשפט המחוזי נמנע מפסיקת דמי שימוש לטובת המשיבה, בשים לב לכך שהיא לא פירטה בכתב התביעה מהו הסכום המבוקש (וממילא לא שילמה אגרה בגינו).

10.ביום 22.5.2024 הגישו המבקשים את ערעורם, ולצדו את הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת בפני. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור נוטים לטובת המבקשים, וכך גם מאזן הנוחות. בהקשר זה נטען כי הנכס משמש למגוריהם של המבקשים עם חמשת ילדיה של המבקשת זה כ-14 שנה, ועל כן פינוים ממנו לרחוב כרוך בפגיעה קשה, מוחשית וממשית. עוד נטען כי בהתחשב בפרק הזמן הארוך שבו המשיבה לא התגוררה בנכס, מבחינתה לא יהיה בעיכוב ביצועו של פסק הדין משום פגיעה, נזק או שינוי במצב הדברים.

11.מנגד, המשיבה סבורה כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר, בשים לב לכך שטענות המבקשים מכוונות נגד ממצאי עובדה שהוכחו ונקבעו, בין השאר, על סמך בחינת מהימנותם של העדים. עוד טענה המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, בהתחשב בכך שהיא מתקיימת בדוחק ובקושי קיומי, ונאלצת לשכור דירה, שעה שהמבקשים מתגוררים בדירתה שלה ואינם משלמים דמי שכירות משנת 2017. כן הודגש כי דירה זו היא הנכס היחיד של המשיבה ושל בנה. על כן, המבקשת עמדה על דחיית הבקשה. לחלופין, המשיבה ביקשה כי ככל שתתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע, הדבר יותנה בהפקדת ערובה מתאימה על-ידי המבקשים, בסכום שלא יפחת מ-60,000 שקלים (סכום המשקף את שוויים של דמי שכירות לשנה).

12.להשלמת התמונה יצוין כי המבקשים הגישו בקשה למתן פטור מהפקדת ערובה או להפחתתה, בשל נסיבותיהם האישיות וקשייהם הכלכליים. הבקשה נמצאת בטיפול רשמות בית משפט זה, ואיני נוקטת כל עמדה בעניין.

13.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, כמו גם בתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה – לא בלי התלבטות – כי לא ניתן להיעתר לה במתכונת שבה שהתבקשה, אלא רק במתכונת חלקית, כמפורט להלן.

14.כידוע, שניים הם השיקולים המנחים בבקשות שעניינן עיכוב ביצוע בשלב הערעור, אשר מתקיימת ביניהם מקבילית כוחות – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אמנם, כאשר הבקשה נסבה על פסק דין המורה על פינויו של בעל דין מבית מגוריו, אמת המידה מקלה יותר והנטייה תהיה לאפשר את עיכוב הביצוע משיקולי מאזן הנוחות. אולם, משמעות הדבר אינה היעתרות גורפת לבקשות מסוג זה, ויש לבחון כל מקרה ומקרה בנסיבותיו (ראו: ע"א 4779/20 דבורצקי נ' עו"ד מרים זפט, פסקה 19 (11.11.2020); ע"א 7448/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (11.11.2020)). במקרה דנן התרשמתי כי על פני הדברים, והגם שמדובר בבקשת עיכוב ביצוע המכוונת נגד פינוי מדירת מגורים, אין מדובר במקרה שבו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. אכן, הללו מבקשים להגן על קורת הגג שלהם. אולם, מצב הדברים בענייננו הוא ייחודי, במובן זה שמשני עברי המתרס מצויים אנשים פרטיים שלהם קשיים בתחום זה. המבקשים מתגוררים בנכס הרשום על שם המשיבה כבר תקופה ארוכה, לכאורה ללא זכות שבדין ומבלי ששילמו לה דמי שכירות או שימוש כלשהם. ברי כי יש בכך משום פגיעה מתמשכת במשיבה, שנאלצת לגור בשכירות, ולגרסתה היא מתקשה במימונה. המשיבה לא עתרה לסעד כספי, ולכן – גם אם הערעור יידחה – אינה צפויה לקבל בשלב זה תשלום בגין התקופה שבה היא מצויה מחוץ לנכס. אשר על כן, בעיקרו של דבר, דין הבקשה להידחות.

15.יחד עם זאת, בשים לב לאיזון שמצריכות הנסיבות המורכבות שבפני, ובהתחשב בעמדת המשיבה ביחס לאפשרות זו, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובתה – אני סבורה כי יש מקום לאפשר עיכוב ביצוע המותנה בהפקדת עירבון בסך 60,000 שקלים בקופת בית המשפט המחוזי, לא יאוחר מיום 8.7.2024. יובהר, כי הדרישה להפקדת עירבון זה נסבה על עיכוב הביצוע בלבד, להבדיל מהשאלה של הפקדת עירבון בגין הערעור גופו.

16.ככל שלא יעלה בידם של המבקשים לאסוף את הסכום הדרוש ולהפקידו, ולא נסתרה מעיני כאמור הבקשה הנזכרת בפסקה 12 לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע תידחה. במצב דברים זה, מתוך התחשבות בנסיבותיהם תינתן למבקשים שהות נוספת להשלמת ההיערכות מצדם לפינוי הנכס, וזאת עד ליום 1.9.2024.

17.סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בעיקרה, בהתאם לאמור בפסקאות 16-15. במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.