ע"א 4349/16 שפיק מבאריקי נ. דליה שמלאשבלי

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' נאות-פרי) מיום 8.5.2016 בו נקבע, בין היתר, כי עסקה למכירת דירתה של המשיבה למבקש 1 תבוטל בתנאי שהיא תשלם לו עד ליום 8.11.2016 כ-201,000 ש"ח.

1.במהלך שנת 2012 הלווה המבקש 1 (להלן: שפיק ) סכומי כסף שונים למשיבה שהובטחו במשכנתא שנרשמה על דירתה בקריית אתא (להלן: הדירה ), חלק מהסכומים שימש לסילוק חוב של המבקשת לחברה בשם "משכונית". ביום 15.5.2012 חתמה המשיבה על הסכם למכירת הדירה לשפיק

תמורת 270,000 ש"ח (להלן: הסכם המכר או ההסכם ). בהסכם צוין כי חלק מהתמורה שולם באמצעות סילוק חובה של המשיבה למשכונית. עוד באותו יום חתמה המשיבה על הסכם נוסף בו שכרה את הדירה משפיק עד ליום 1.7.2013 (13.5 חודשים) תמורת 20,250 ש"ח אשר יקוזזו מהתמורה עבור רכישת הדירה. הצדדים הסכימו כי ככל שיוארך הסכם השכירות דמי השכירות יעמדו על 1500 ש"ח לחודש. ביום 24.7.2013 נרשמו הזכויות בדירה על שם שפיק, אך אין מחלוקת כי המשיבה ממשיכה להחזיק בדירה עד היום. ביום 3.12.2013 פנה שפיק למשיבה וטען כי היא אינה עומדת בתשלומים החודשיים וציין כי אם לא תעמוד בתנאים שהוסכמו ביניהם הוא ינקוט נגדה בהליכים. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 20.3.2014, חתמה המשיבה על אישור לפיו קיבלה משפיק הלוואה נוספת בסך 46,000 ש"ח, וכי הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה עד ליום 30.3.2015. עוד אישרה המשיבה כי נכון ליום 20.3.2014 קיבלה משפיק סך של 352,000 ש"ח.

2.ביום 29.1.2015 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד שפיק ונגד בנו (המבקש 2), בה עתרה, בין היתר, לבטל את מכלול ההסכמים עליהם חתמה עם שפיק. יצוין כי המשיבה הגישה תביעה גם נגד משכונית אך זו נדחתה בהסכמה. במהלך הדיון בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקשים לא יפעלו לסילוק ידה של המשיבה מהדירה, כי אף צד לא יערוך דיספוזיציה בדירה או שינוי בה וכי המשיבה תפעל לקבל הלוואה על מנת לפרוע את יתרת חובה לשפיק. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר חלקי לפיו יקבע בית המשפט את הסכום שעל המשיבה לשלם לשפיק בתוך שישה חודשים ובכפוף לתשלום סכום זה יבוטל הסכם המכר. ככל שהתשלום לא יבוצע, כך הוסכם באותו הסדר, תפנה המשיבה את הדירה בתוך 60 יום מהמועד אותו יקבע בית המשפט (להלן: ההסדר החלקי ).

3.לאחר שסקר את מכלול הראיות שהוצגו לו, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהמשיבה קיבלה משפיק 155,000 ש"ח בשנת 2012 ו-46,000 ש"ח בשנת 2014. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המשיבה כי יש לקזז מהחוב לשפיק את הסכומים ששילמה לו כדמי שכירות וכן את הטענה שהעלה שפיק מנגד כי על המשיבה להוסיף ולשלם דמי שכירות בגין החודשים שלגביהם לא עשתה כן. זאת, בין היתר, משום שלא הוכח עבור אילו חודשים שולמו דמי שכירות ועבור אלו חודשים לא שולמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום לחייב את המשיבה לשלם לשפיק פיצוי מוסכם בסך 2000 ש"ח לחודש בשל הפרת הסכם הלוואה שחתמה עמו וזאת, בין היתר, מכיוון ששפיק לא דרש סכום זה וכן משום שנראה כי הצדדים ויתרו בהסדר החלקי על טענותיהם בנוגע להפרת הסכם ההלוואה. בשולי הדברים התייחס בית המשפט לטענתה החלופית של המשיבה לפיה ככל שלא תעמוד בתשלומים לשפיק, יהא עליו לשלם לה את ההפרש בין ערך הדירה ה"אמיתי" ובין התמורה הנמוכה לגישתה בהסכם המכר וציין כי הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו בהסדר החלקי והמשיבה אף לא הביאה ראיות להוכחת טענה זו. עם זאת, ובהינתן העובדה שהמבקשים מצידם הסכימו כי ערך הדירה הוא 400,000 ש"ח, קבע בית המשפט כי ככל שיתעורר בעתיד צורך לבחון את טענת המשיבה, יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט. סיכומו של דבר קבע בית המשפט כי על המשיבה לשלם לשפיק 100,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.3.2012 ועד ליום מתן פסק הדין; 55,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.5.2012 ועד ליום מתן פסק הדין; ו-46,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.3.2014 ועד ליום מתן פסק הדין (להלן: הסכום לתשלום ). עוד נקבע כי הסכום לתשלום ישולם לכל המאוחר עד ליום 8.11.2016, וככל שישולם יבוטל הסכם המכר כמו גם יתר ההסכמים בין הצדדים. עוד נקבע כי ככל שהמשיבה לא תשלם את הסכום לתשלום, עליה לפנות את הדירה עד ליום 8.2.2017 ורישום הזכויות על שם שפיק יוותר על כנו.

4.המבקשים לא השלימו עם פסק הדין וביום 31.5.2016 הגישו ערעור עליו לבית משפט זה. כחודשיים לאחר מכן, ביום 2.8.2016 הוגשה הבקשה דנן בה עותרים המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישו. זאת לטענתם משום שנודע להם מן המשיבה כי בכוונתה למכור את הדירה. אשר לסיכויי הערעור טוענים המבקשים כי אלו גבוהים שכן לגישתם שגה בית המשפט בחישוב הסכום לתשלום והיה עליו להוסיף כ-161,000 ש"ח על הסכום שקבע. עוד נטען כי לסכום לתשלום יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל ולא עד מועד מתן פסק הדין וכי הקביעה לפיה יש באפשרותה של המשיבה לנקוט בהליך משפטי בעתיד נגד המבקשים לעניין ערך הדירה (ככל שלא יעלה בידה לעמוד בתשלומים שנפסקו לטובתם), מהווה סטייה מן ההסדר הדיוני וביטולו למעשה. אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי המשיבה הודיעה להם שבכוונתה למכור את הדירה, כאמור, וכי נוכח מצבה הכלכלי הקשה קיים חשש שככל שערעורם יתקבל לא יוכלו להיפרע ממנה.

5.המשיבה מצידה מסכימה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בתנאי שהתקופה לתשלום שקבע בית המשפט המחוזי (שישה חודשים) תימנה ממועד מתן פסק הדין בערעור וכן בתנאי שהקביעה לעניין חישוב הפרשי ההצמדה והריבית (עד ליום 8.5.2016) תיוותר על כנה. לחלופין טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה שכן הטענות בערעור מכוונות כלפי ממצאי עובדה שנקבעו בעקבות ההסדר החלקי שאליו הגיעו הצדדים, ולגישתה המבקשים פועלים בחוסר תום לב על מנת לנשלה מזכויותיה בדירה.

ביום 24.8.2016 נדרשו המבקשים להודיע האם הם מסכימים לתנאים שהציעה המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין וביום 26.8.2016 הודיעו המבקשים כי תנאים אלו אינם מקובלים עליהם.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

המבקשים עותרים למעשה לעכב את ביצוע התשלום המוסכם לטובתם ובהתאם את העברת הזכויות בדירה על שם המשיבה ומתחייבים שלא לעשות כל דיספוזיציה בזכויותיהם בה. המשיבה מצידה אינה מכחישה שמצבה הכלכלי אינו שפיר ובנוסף אינה טוענת כי ייגרם לה נזק כלשהו מעיכוב ביצוע פסק הדין. המשיבה אף הסכימה, כאמור, לעיכוב ביצוע פסק הדין, אם כי בתנאים שאינם מקובלים על המבקשים. נגד המשיבה תלויים ועומדים 15 תיקים בלשכת ההוצאה לפועל (נספח א' לבקשה) ומצבה זה אכן מעורר חשש כי ככל שיתקבל הערעור והדירה תימכר יהיה למבקשים קושי להיפרע ממנה. על כן, ולו משיקולי מאזן הנוחות, נראה כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, כמבוקש.

כתנאי לעיכוב הביצוע, יפקידו המבקשים במזכירות בית משפט זה עד ליום 18.9.2016, ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד המחירים לצרכן בסך 25,000 ש"ח, להבטחת נזקי המשיבה (ככל שיהיו כאלה) , היה והערעור יידחה.