ע"א 4381/00 ערן דחבש נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו מיוחסת לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה 275 לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

על פי כתב האישום, ביום 23.4.00 בסביבות השעה 16:00 הגיע המשיב כשהוא רכוב על גבי אופנוע לרחוב התאנה 10א' בכפר סבא, מקום מגורי משפחת יחזקאל. אותה עת עסקו בני המשפחה ברחיצת מכוניתם בחנית הבית. המשיב שלף אקדח וירה לעבר בני המשפחה 11 קליעים. כתוצאה מהירי נפצע המתלונן שי יחזקאל ברגלו הימנית, הוא אושפז וטופל בקשר לכך בבית החולים.

בתאריך 2.5.00 בשעה 12:00 הגיע צוות בילוש משטרתי לבית מלון בהרצליה בו שהה העורר, והעורר הזדהה בפני צוות זה בשם אילן דיין בעל מספר תעודת זהות מפוברק אשר גר בכתובת אשר אף היא אינה אמיתית. בכך הפריע העורר לשוטר במילוי תפקידו.

עם הגשת כתב אישום נגד העורר נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הוגש ערר זה.

המחלוקת הראשונה בין בעלי הדין היא, אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. המחלוקת מתייחסת בעצם לשתי טענות אשר בפי העורר. הטענה האחת היא, שאף אחד מהעדים לא זהה בוודאות את העורר כמי שבא רכוב על אופנוע וירה את היריות לעבר בני משפחת יחזקאל.

הופניתי על ידי באי כוח בעלי הדין לעדויות הרלבנטיות בנושא זה, ומסקנתי היא, כמו זו של בית המשפט המחוזי, שיש ראיות לכאורה להוכחת זיהויו של העורר. תוזכר בעניין זה, בעיקר, עדותו של העד אברהם נחום.

טענה אחרת היא, שהמשטרה לא חקרה ולא בדקה את טענת האליבי שהיתה בפי העורר, וכי כבר מטעם זה לא היה מקום לקבוע שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר. גם טענה זו דינה להידחות, נוכח התיאור הכללי ביותר של טענות העורר לעניין האליבי, עד כי נבצר מחוקרי המשטרה לבדוק בדיקה אמיתית אם קיים אליבי של ממש לעורר.

העבירה המיוחסת לעורר, הכרוכה בירי מנשק חם, 11 קליעים, לעבר גופו של אדם, הינה חמורה ומסוכנת. נראה לי שלא רק שקיימת עילת מעצר נגד העורר, אלא גם זאת שהוא גילה בהתנהגותו את מסוכנותו ואך בנס לא נגרם נזק כבד יותר לנפגע. אכן, על רקע עבירה קודמת של תקיפה, על רקע ההתנהגות המסוכנת של העורר בנסיבות המקרה, כשאת מעשיו ביצע על רקע סכסוך ביום קודם שהוא כלל לא היה צד לו, כל אלה מלמדים על הסיכון שבעורר אם ישוחרר ממעצרו. אשר על כן, הגעתי למסקנה שאין מקום לחלופת מעצר בנסיבות המקרה.

התוצאה היא, שהערר נדחה.