ע"א 4387/18 אלתם עין השופט אגש"ח בע"מ נ. משה שאלתיאל בע"מ (בפירוק זמני)

1.

מונחת לפני בקשה להטלת עיקולים זמניים לתקופת הערעור, או לחילופין לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 31954-06-14, כב' השופט ש' אטרש ).

כלל מושרש היטב הוא כי צד אשר זכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בעצם הגשת הערעור לפגוע בכך. החריג לכלל קיים מקום בו סיכויי ערעורו של המבקש טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. המדובר בשני תנאים מצטברים שעל המבקש להוכיח. ככל שעוצמתו של תנאי אחד חזקה יותר, כך ניתן להקל בעוצמתו של השני. בקשה לעיכוב ביצוע נבחנת, מעצם טבעה כאשר מדובר בהליכי ערעור, בשלב מקדמי של הדיון. מכאן התפיסה לפיה שיקולי מאזן הנוחות הם המרכזיים. ככלל, ביצוע פסק דין יעוכב אפוא רק מקום בו ישנו חשש של ממש כי אם יתקבל הערעור – לא יהיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולהיפרע מן הצד השני.

2.

נפנה למבחן של מאזן הנוחות, הוא העניין המרכזי שיש לשקול בענייננו. בחינתו במקרה דנן מלמדת כי אין מקום לקבל את הבקשה. אכן עובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נמצא כי יש מקום לתת סעד זמני, אך כפי שנכתב לעיל, משום שעסקינן בערעור נקודת האיזון השתנתה. ברי כי ישנו משקל לתוצאות פסק הדין, אף בהקשר לענייננו. בל נשכח כי החלטות קמא לגבי הסעד הזמני הן במסגרת הליך מקדים בלבד, בו די ב"ראיות מהימנות לכאורה" ו"חשש סביר" (ראו תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). טענתן המרכזית של המבקשות

היא חשש מהברחת נכסים, באופן שימנע מהן להיפרע במידה ויזכו בערעור. ברם, טענה זו לא נתמכה בתשתית ראייתית מתאימה, והנטל להוכיחה רובץ לפתחן של המבקשות. משום שערעור זה עוסק בהיבטים כספיים – נטל זה אף כבד יותר לעומת מקרים אחרים (ראו למשל, ע"א 8732/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים נ' גבעת יערים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פס' 4 (10.01.2016); ע"א 7375/16 זכרנקו נ' מדינת ישראל , פס' 14 (15.11.2016)). עוד ניתן לציין כי בארבע השנים האחרונות היה מוטל עיקול על נכסיו של המשיב, באופן שהקשה על התנהלותו המסחרית.

לגבי סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, דיי לציין שרבות מטענות המבקשות מופנות כנגד ממצאי עובדה וכנגד קביעות משקל שנעשו על ידי ערכאה קמא. כידוע, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב באלו. זאת נוכח יתרונה של הערכאה המבררת בהתרשמות הישירה ממכלול העדים והראיות. בענייננו, פסק דינה של ערכאה קמא מנומק ומפורט. בין היתר, נקבע כי המשיב הזרים כספים למשיבה 1 (להלן: החברה ), וכי הוא אינו אשם באי גילוי מידע מהותי בנוגע למצבה הכלכלי, גם משום שהמבקשות היו מודעות לקשייה. עוד נקבע כי אין מקום להטיל אחריות אישית על המשיב מכוח דיני החוזים, הנזיקין או עשיית עושר ולא במשפט; וכי אין הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את החברות האחרות בקונצרן, כפי שנטען על ידי המבקשות, או את המשיבים האחרים בחובות החברה. הכרעה זו מושתתת על ממצאים עובדתיים במקרה הקונקרטי. עולה כי אף בחינת סיכויי הערעור אינה תומכת בקבלת הבקשה, וזאת יחד עם בדיקת מאזן הנוחות.

3.

הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורכי הדין של משיבים 2-4 בסך 4,000 .