ע"א 4403/18פלוני נ. צמנטכ"ל סולל בונה שותפות מוגבלת

השופט י' עמית :

ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל ) מיום 25.2.2018 ופסק דינו הסופי מיום 2.5.2018 בת"א 44017-12-14.

1.

המנוח, יליד 1963, עבד אצל המשיבה 1 מאז 1987. התאונה מושא הערעור התרחשה ביום 6.10.2013 באתר הבניה בו עבד, והוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. התאונה ארעה כאשר המנוח חצה ערימת שברי בטון שהייתה באתר, במרחק של 20-15 מטרים ממחפר שעבד אותה שעה במפלס גבוה יותר על אותה ערימה. מכף המחפר נשמט גוש בטון עם מוטות ברזל, שפגע בראשו ובחזהו של המנוח וגרם למותו. המערער 4, בנו של המנוח, שעבד כמנהל צוות באותו אתר בניה, חש למקום התאונה דקות ספורות אחרי התרחשותה וחזה בניסיונות ההחייאה שבוצעו באביו עד שנקבע מותו.

2.

המערערים הם עזבונו של המנוח, אלמנתו ושניים מילדיו. תביעתו של המערער 4 הייתה לקבלת פיצויים כניזוק משני, עקב הנזק הנפשי שלטענתו גרמה לו החשיפה הישירה למות אביו. המשיבה 1 היא המעסיקה של המנוח ושל המערער 4, המבוטחת על ידי המשיבה 2; המשיב 3 הוא מפעיל המחפר; המשיבה 4 שימשה כקבלן משנה באתר והיא מעסיקתו של המשיב 3 ובעלת המחפר, המבוטחת על ידי המשיבה 5; והמשיבה 6 היא מזמינת העבודה.

3.

בית משפט קמא חילק את האחריות לתאונה כלהלן:

30% על המשיבות 2-1;

45% על המשיבים 5-3;

25% אשם תורם של המנוח וזאת על דרך ההמעטה. בהקשר זה הצביע בית המשפט על כך שהמנוח היה עובד ותיק בסולל בונה ומבכירי החברה, עבד באתר זמן רב ובין היתר עסק גם בבדיקות בטיחות (הגם שלא היה אחראי על נושא הבטיחות), תקינת ציוד שיטת עבודה ועוד. נקבע כי כמנהל בכיר בשטח, היה על המנוח לדעת כי יש לשמור מרחק גדול ממקום עבודת המחפר, ומחומר החקירה המשטרתית עולה כי המנוח לא היה חייב ללכת בקרבה כה רבה למחפר.

לזכות המערערים נפסק פיצוי בראשי הנזק הבאים: הפסד השתכרות בשנים האבודות – 4,220,074 ₪; הפסדי פנסיה – 506,409 ₪; כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים – 300,000 ₪; אבדן שירותי בעל ואב – 80,000 ₪; הוצאות קבורה, אבל ומצבה – 50,000 ₪. סך הפיצוי הועמד על 5,156,483 ₪, ולאחר ניכוי האשם התורם של המנוח – 3,867,362 ₪. מאחר שתגמולי המל"ל עומדים על סך של 4,460,355 ₪, תביעתם של המערערים 3-1 "נבלעה" בתגמולים.

עם זאת, בהתאם לסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, נקבע כי המערערים זכאים ל-25% מהפיצוי המגיע להם מהמשיבים 5-3, שאינם מעבידיו של המנוח, סה"כ - 580,104 ₪ (=25% X 45% X 5,156,483 ₪). זכות זו אינה קיימת כלפי המשיבות 2-1, מעסיקתו של המנוח, לפי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ). בנוסף, בית המשפט דחה את תביעתו של המערער 4 לפיצוי עבור נזק משני וכן את התביעה כנגד המשיבה 6.

4.

הערעור שלפנינו נסב על ארבע מקביעותיו של בית משפט קמא. ראשית, המערערים טענו שאשמו של המנוח אינו חמור במידה שמצדיקה הטלת אשם תורם על עובד שנפגע בתאונת עבודה. שנית, המערערים הלינו על דחיית התביעה כנגד המשיבה 6, בטענה שהתרשלה בבחירת המשיבה 1 לקבלן הראשי ובכך שלא פיקחה כנדרש על הנעשה באתר (בהתאם לסעיפים 15(1) ו-15(3) לפקודה). שלישית, המערערים טענו כנגד דחיית תביעתו של המערער 4, וסברו כי עוצמת הנזק הנפשי שנגרם לו מצדיקה פיצוי לפי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן , פ"ד מד(3) 397 (1990)). ולבסוף, המערערים קבלו על גובה הפיצוי שנפסק לזכותם. בתוך כך, נטען כי הפיצוי ב כל אחד ואחד מראשי הנזק צריך להיות גבוה יותר, שסכום תגמולי המל"ל שיש לנכות מהפיצוי צריך להיות נמוך יותר, ושראוי היה להשית על המשיבים פיצויים עונשיים ומוגברים.

5.

המשיבים סמכו ידיהם על כל קביעותיו של בית משפט קמא, וטענו כי סכום הפיצוי בכללותו הוא סביר, ועל כן אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. אשר לתגמולי המל"ל, נטען שהמערערים לא התנגדו לחוות הדעת האקטוארית עליה ביסס בית משפט קמא את קביעותיו ולא הגישו חוות דעת נגדית, ולכן אין להתערב בסכום שנפסק.

דיון והכרעה

6.

דין הערעור להידחות.

כלל נקוט בידינו, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגובה הפיצוי מקום בו הסכום הכולל הוא סביר בהתחשב בנתוני היסוד וכל עוד לא נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק (ראו, למשל, ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח , בפסקה 8 (22.5.2011) ; ע"א 7157/07 אי.איי.ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א (17.3.2008) ; ע "א 741/10

כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (12.10.2010)) . בענייננו, לא זו בלבד שהסכום סביר כשלעצמו, אלא שגם אילו היה מקום להגדילו בכמה עשרות או מאות אלפי שקלים לא היה בכך כדי לסייע למערערים, כפי שהוסבר בישיבת קדם הערעור. זאת, שכן התביעה עדיין הייתה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, או שלכל היותר הפיצוי היה מוגדל בסכומים נמוכים שאינם מצדיקים את התערבותנו. בהקשר זה אציין כי לטעמי, ניתן והיה ראוי להגדיל את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל בכ-150,000 ₪, אך משמעות הדבר היא הגדלת הפיצוי בסך של כ-17,000 ₪ בלבד, ואין דרכו של בית משפט זה להתערב בסכומים כגון דא.

ואכן, הידרשות לגופן של הטענות מגלה כי רובן ככולן לא מקימות עילה להתערבות. ראשית, בית משפט זה לא יתערב בשיעור האשם התורם שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם (ראו, למשל, ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (6.11.2012)). לא ראיתי לנכון להתערב גם בהחלטה לדחות את התביעה כנגד המשיבה 6, שלא גובתה בראיות מספיקות. כך גם לגבי דחיית התביעה של המערער 4, שנומקה כדבעי, ומשלא הוכח כי הוא עומד בתנאי הלכת אלסוחה . בהקשר זה אציין כי בית המשפט קמא ביכר את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים ולפיה לא נותרה למערער 4 נכות נפשית, ואפילו היה מגיע למסקנה כי נותרה לו נכות נפשית בשיעור של 10%, הרי שלא היה בכך כדי לזכותו בפיצויים כנפגע משני. אשר לראשי הנזק השונים – אין מקום להתערבותנו ב רכיבי הפיצוי ששומתם נקבעה בהתבסס על ממצאים שבעובדה, כמו בסיס השכר. יתר הרכיבים אינם מצדיקים את הגדלת הפיצוי במידה שתוביל לשינוי של ממש בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין. אף לא מצאנו עילה של ממש לפסיקת פיצויים עונשיים ו"מוגברים" כפי שנתבקש בערעור.

7.

סיכומו של דבר, שהערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 2-1; 5-3; ו-6 בסך 5,000 ₪ כ"א (ובסך הכל – 15,000 ₪).