ע"א 4481/00 דוד יחזקאלי נ. מדינת ישראל

השאלה המשפטית

1.בסעיף 3 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א1981- (להלן: חוק המרשם הפלילי), נקבע:

המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה.

סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי קובע:

(א) המשטרה תמסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה.

...

(ה) מסירת המידע תהיה לפי דרישת הגופים הזכאים לקבלו ולצורך מילוי תפקידיהם...

בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי מנויים 30 גופים הזכאים למידע הנוגע למרשם פלילי של אדם. 23 מתוכם, ובהם בית-המשפט (בסעיף י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי), הוגבלו לקבלת מידע למטרות שנקבעו בתוספת הראשונה הנ"ל. ואילו שבעת הגופים הנותרים, ובכללם רשויות התביעה (בסעיף י"א לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי), הוגבלו אך על-פי ההוראה הכללית שבסעיף 5(ה) לחוק המרשם הפלילי, שכאמור, דורשת כי הגישה למרשם הפלילי תהא לצורך מילוי תפקיד בלבד.

מטרתה של הזכות לעיין במרשם הפלילי שהוקנתה לבית-המשפט הוגדרה, כאמור, בסעיף י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, שבו נקבע:

[מסירת המידע תהיה לפי דרישת] בית משפט או בית דין באחת מאלה:

(1) ...

(2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי;

השאלה המתעוררת במסגרת הערר שבפניי היא, האם יש לקרוא אל תוך ההוראות המתירות גישה למרשם הפלילי - שהן חריג לעקרון בדבר חסיון המרשם הפלילי - דרישה של רלוואנטיות המידע, מלבד הדרישות הקבועות בדין.

העובדות, ההליך והטענות

2.העוררים, העומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים, הגישו בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לעיין בשורה של מסמכים, ובכללם בגיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה במשפטם. זאת, בטענה כי גיליונות הרישום הפלילי האמורים מהווים "חומר חקירה" כאמור בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

בית-המשפט המחוזי (השופט משה רביד) דחה את בקשתם. מכאן הערר שבפניי.

3.בפתח הדיון בערר הסכימה המדינה לאפשר לעוררים לעיין בחומר המבוקש, מלבד בגיליונות הרישום הפלילי של עדי-התביעה.

הדיון התמקד, איפוא, בבקשת העוררים לקבל מידע בדבר עברם הפלילי של עדי התביעה.

4.בעניין זה הסתמכו העוררים גם על סעיף י(2) לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, וטענו כי מניעת העיון תפגע בזכותם למשפט הוגן וממילא בעשיית הצדק.

בתשובה לערר טענה המדינה, כי האיזון בין זכותו של בעל-דין לעיין במרשם הפלילי לבין ההגנה על זכותו לפרטיות של עד שמסירת גיליון הרישום הפלילי שלו נתבקשה, ואשר פגיעה בזכותו אף עשויה להביא אותו לחשוש להעיד במשפט, מחייב לצמצם את הגישה למרשם הפלילי ולבססה על מבחן רלוואנטיות המידע. יישומו של מבחן רלוואנטיות המידע בהקשר לבירור מהימנותו של עד מחייב לשקול, ראשית , את הקשר שבין שאלת מהימנותו של העד לבין טיב הרישום הפלילי (בדבר הרשעה או בדבר קיומו של תיק חקירה במשטרה) וסוג העבירות הרשומות בגיליונו של העד; שנית ,

את חלוף הזמן מעת ההרשעה; שלישית , את הקשר בין האישום שלגביו העד מעיד לבין הרשעותיו הקודמות של העד; רביעית , את הפוטנציאל הראייתי הגלום בעדותו של העד;

ו חמישית , את מידת מעורבותו של העד באירוע נשוא האישום.

פרשנות

חוק המרשם הפלילי לאור הזכות לפרטיות

5.אכן, הזכות לפרטיות היא בישראל זכות-יסוד. כיום היא מעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד). פגיעה בפרטיות על-ידי רשויות שלטוניות מותרת רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. הוראת סעיף 11 לחוק-היסוד, המטילה על רשויות המדינה את החובה לכבד את הזכויות המעוגנות בו, אף מחייבת את בית-המשפט לתת פירוש דווקני לחוקים הפוגעים בפרטיות, לרבות לחוקים שתוקפם נשמר מכוח סעיף 10 לחוק-היסוד. ראו בש"פ 537/95

גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355, בע' 375.

הגישה הפרשנית שמציעה המדינה חלה, איפוא, בראש ובראשונה, על הגופים השלטוניים המנויים בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, ונראה גם שהיא מקנה לעד את הזכות להישמע בטרם יימסר גיליון הרישום הפלילי שלו לעיונם. אף מתחייבת מגישה זו, על-כן, הכרעה שיפוטית בדבר הרלוואנטיות של המידע לתכלית שלשמה נדרש.

6.אלא שדומה בעיניי, כי הפירוש המוצע על-ידי המדינה אינו משקף איזון ראוי, המבוסס, כידוע, על משקלה היחסי של הזכות הנפגעת. משקל זה תלוי בטעמים שביסוד הזכות מצד אחד, ובמידת חשיבותו של האינטרס המתנגש בזכות, שהגשמתו היא תכלית הפגיעה, מצד שני.

7.בענייננו, פירושה של המדינה מעניק משקל-יתר לזכותם לפרטיות של עבריינים. זאת, בהתחשב בכך שפרסום שמות נאשמים מתחייב מעקרון פומביות הדיון. ראו והשוו גם לדברי חברתי, השופטת טובה שטרסברג-כהן, שבהתייחסה לפרסום שמו של קטין, כתבה כי על בית-המשפט להביא בגדר שיקוליו את "הצורך להזהיר את הציבור מפני מסוכנותם של עבריינים, להוקיעם, להרתיעם ולהרתיע אחרים" (בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 363, בע' 371).

האיזון בחוק המרשם הפלילי

8.

אחת מתכליותיו של חוק המרשם הפלילי היא שיקומו של העבריין. האיזון בין זכות העבריין לפרטיות, שהגשמתה מקלה על שיקומו, לבין זכויות ואינטרסים אחרים, נעשה בגידרי חוק המרשם הפלילי עצמו. במסגרת איזון זה הוגבלה הגישה למידע מן המרשם הפלילי לשימוש לצורך מטרות שצוינו בחוק. יוצא איפוא, כי בחוק המרשם הפלילי, לרבות בתוספת הראשונה לו, כבר נקבע אימתי גיליון הרישום הפלילי רלוואנטי לגוף הדורש לעיין בו.

לנוכח המשקל הנמוך יחסית של הזכות המוגנת, על-פני הדברים, נראה כי אין מקום לצמצם על דרך הפרשנות את גישתם של גופים שלטוניים למרשם הפלילי.

9.במקרה שבפניי, ההכרעה בשאלה זו אינה דרושה. זאת, מכיוון שהגעתי לכלל דעה כי הפירוש המצמצם, על-כל-פנים, אינו יכול לחול על גישת בית-המשפט למידע. שכן, סעיף י(2) לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, הגם שהוא מונה את בית-המשפט ובתי-דין בין הגופים הזכאים לקבל מידע, מכוון לבעל-הדין המתדיין בפניהם. כך, שכנגד הזכות לפרטיות של העבריין עומדת זכותו למשפט הוגן של בעל-דין בכלל, ושל נאשם במשפט פלילי בפרט. זכות אחרונה זו גם היא זכות-יסוד, ומשקלה הסגולי אף עולה על משקל הזכות לפרטיות של העבריין. בנוסף, משפט הוגן הוא תנאי לעשיית צדק, והוא כשלעצמו, למיצער, אינטרס ציבורי כבד-משקל.

האפשרות שעליה הצביעה המדינה בנוגע לחששם של עדים בעלי רישום פלילי להעיד, נראית לי רחוקה, ועל-כל-פנים, צמצום גישתו של בעל-דין למרשם הפלילי בשל עילה זו אינו מידתי. שכן, סעיף 68(ב)(7) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, מסמיך את בית-המשפט לשמוע את העד בדלתיים סגורות אם "הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל", ובעקבות סגירת הדלתיים אף חל איסור לפרסם דבר על הדיון אלא אם ניתנה לכך רשות בית-המשפט (סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-). בדרך זו ניתן איפוא למנוע את הפגיעה בזכויותיו של בעל-הדין המבקש לעיין בגיליון הרישום הפלילי של עד במשפטו, תוך הגנה, אם נדרשת, על זכותו של העד העבריין לפרטיות.

10.בענייננו, הגבלת העיון בגיליונות הרישום הפלילי של עדים לעבירות מסוימות שבוצעו בתקופות אלו ואחרות, ועוד כיוצא-באלה הגבלות, פוגעת בזכויותיו של בעל-הדין. שכן, ככלל, עבר פלילי של עד עשוי להשפיע על ממצאי מהימנות הנקבעים לגביו, וההחלטה כיצד לעשות שימוש במידע בדבר העבר הפלילי חייבת להיות בידי בעל-הדין. בשיטתנו האדברסרית בעל-הדין הוא שקובע את קווי טיעונו בבית-המשפט, וזאת על-יסוד חומר הראיות, לרבות - לגבי נאשם בפלילים - ראיות ההגנה שהוא בקיא בהן. וכבר נכתב, כי "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (השופט יצחק אולשן בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד ד' 429, בע' 433).

הפירוש המגביל שמציעה המדינה - בהנחה שהוא אינו חל עליה ומותיר בידה את הזכות לעיין ללא הגבלה במרשם הפלילי - מקנה, איפוא, יתרון לא ראוי לתביעה במשפט פלילי על-פני ההגנה.

11.סיכומם של דברים, לנוכח תכליותיו של חוק המרשם הפלילי, ולנוכח משקלם הסגולי של הזכויות והאינטרסים המתנגשים, אין מקום לפירוש מצמצם של הוראת חוק המרשם הפלילי הקובעת כי לבתי-דין ולבית-המשפט תינתן גישה לרישומים הפליליים על-פי בקשת בעל-דין ולצורך בירור מהימנות עדים.

הוראה זו מייתרת איפוא פנייה מצד הנאשם אל רשויות התביעה מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, והנאשם, ככל בעל-דין, רשאי לבקש מבית-המשפט לצוות על המצאת גיליונות רישום פלילי של עדים לידיו.

12.אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומורה על המצאת גיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה לידי העוררים, וזאת על-יסוד הזמנה שיגישו העוררים למזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים.