ע"א 4580/12 משה הוכמן נ. המילניום השלישי -תיירות ונופש החזקות בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 42959-11-11 (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר ), מיום 29.5.2012, שבמסגרתו התקבלה תביעה שהגישו המשיבות נגד המבקשים ככל שהיא מתייחסת לעניין תניית אי התחרות.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה 1 (להלן: מילניום ) היא חברת האם של המשיבה 2 (להלן: עידן חדש ), חברה העוסקת בארגון והפקה של כנסים ואירועים, ומחזיקה בכל מניותיה. המבקשים 2-1 (להלן: המבקשים ) היו המייסדים של עידן חדש ובשנת 2004 מכרו אותה לחברת מילניום. בכתב התביעה שהגישו המשיבות נטען כי המבקשים החליטו לעזוב את ניהול החברות ולהקים חברה משלהם, היא המבקשת 3. זאת, כך נטען, בניגוד לסעיף 7 לנספח ב' להסכם ההעסקה שנחתם בין הצדדים שבו נכתב כי המבקשים לא יתחרו בעידן חדש במשך שנתיים מהיום בו יפסיקו לנהל את החברות. בכתב התביעה הועלתה שאלה נוספת של הלוואה שלא נפרעה, אך סוגיה זו אינה רלבנטית לענייננו. המבקשים טענו בכתב ההגנה, כי תניית אי התחרות הרלבנטית היא זו הקבועה בהסכם מכר המניות ובה נאמר כי תקופת אי התחרות מסתיימת כעבור שנתיים מהיום הקובע, מועד שחלף בשנת 2007. מעבר לכך, טענו המבקשים כי תניית אי התחרות כפי שהיא כתובה בהסכם ההעסקה פוגעת בחופש העיסוק באופן לא מידתי.

בית המשפט המחוזי, לאחר ניהול הליך הוכחות, קבע, כקביעה עובדתית, כי הסעיף הרלבנטי לבחינת תניית אי התחרות הוא הסעיף הקבוע בהסכם ההעסקה. עוד נקבע, כי המבקשים היו מודעים לתוקפה של התנייה קבועה בהסכם ההעסקה. בהמשך, סקר בית המשפט את הפסיקה הנוגעת לתקפותה של תניית אי תחרות וקבע כי במקרה זה, ובהקשר של עסקת מכר המניות, מדובר בתנייה תקפה שכן ניתנה בעדה תמורה משמעותית. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המבקשים קיבלו סכום של חצי מיליון דולר במזומן בתמורה לתניית אי התחרות, וכי זו תמורה המצדיקה את אכיפתה של התנייה, כפי שהיא מופיעה בהסכם ההעסקה. לבסוף, קבע בית המשפט כי אמנם לו הייתה נבחנת התנייה רק על רקע יחסי עובד מעביד, ללא כל נסיבות נוספות, ייתכן ולא היה מקום לאכוף אותה, אך לא זה המקרה שלפנינו, שכן לא ניתן להתעלם מהתמורה שקיבלו המבקשים בגין הסכמתם לתניית אי התחרות. בית המשפט לא פסק בעניין המחלוקת הכספית שהתעוררה בין הצדדים ולפיכך פסק דינו בעניין אי התחרות הוא פסק דין חלקי בלבד.

ביום 11.6.2012 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 5.7.2012 הוגשה הבקשה שלפניי. בין לבין, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי. ביום 3.7.2012, לאחר שמיעת עדויות בעניין זה, דחה בית המשפט את הבקשה. ראשית, ציין בית המשפט המחוזי כי מתקופת אי התחרות כפי שהוסכמה בין הצדדים נותרה תקופה של כשנה וארבעה חודשים ולכן ישנה אפשרות כי פסק הדין בערעור יתייתר. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמבקשים ביקשו חוות דעת משפטית לאחר שעזבו את עידן חדש ולכן לקחו סיכון מסוים בכך שהקימו חברה מתחרה. לפיכך, קבע בית המשפט כי אינו מקבל את טענת המבקשים לפיה אם תופסק עתה פעילותה של המבקשת 3 יגרם להם נזק בלתי הפיך. עוד נקבע כי הנזקים להם טוענים המבקשים אינם נזקים בלתי הפיכים. מנגד, קבע בית המשפט כי קיים קושי בכימות הנזקים שייגרמו למשיבות במידה ופסק הדין יעוכב. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שהמבקשים כן הוכיחו כי דחיית בקשתם עשויה לגרום להם לנזק כספי, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיבות יפקידו התחייבות עצמית לפיצוי המבקשים בגין הפסד הרווחים וההוצאות הכספיות אשר ייגרמו להם מהיום ועד למתן פסק הדין בערעור.

בבקשה המונחת לפניי, טוענים המבקשים כי יש לקבל את בקשתם שכן סיכויי הערעור שהגישו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. בכל הנוגע לסיכויי הערעור טוענים המבקשים, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי שני ההסכמים (הסכם המניות והסכם ההעסקה) מהווים הסכם אחד, כי בית המשפט שגה בכך שבחן את תניית אי התחרות שכן סמכות זו נתונה לבית הדין לעבודה, וכי שגה בית המשפט בכך שבחר להעדיף דווקא את התנייה הקבועה בהסכם ההעסקה, על פני זו הקבועה בהסכם מכירת המניות. בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי התמורה במזומן היא תמורה מיוחדת שניתנה כנגד תניית אי התחרות וכי שגה בית המשפט בכך שלא צמצם את היקפה הרחב של תניית אי התחרות, אף אם ראה בה כתנייה הרלבנטית. מבחינת מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי דחיית בקשתם לעיכוב ביצוע תגרום להם לנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. לעומת זאת, טוענים המבקשים כי נזקן של המשיבות הוא כן בר כימות. לטענתם, במידה ויורו להם להפסיק את פעילות החברה הם לא יוכלו להשיב את המצב לקדמותו והדבר יהווה פגיעה חמורה בזכותם לחופש העיסוק ולכבוד. עוד טוענים המבקשים כי סגירת החברה תפגע במוניטין שלהם ובשמם הטוב, כמו גם בקשרים שיצרו כבעלי מקצוע בתחום, ומדובר בנזקים שאינם ברי כימות. עוד טוענים המבקשים, בין היתר, כי הפסקת פעילותה של החברה תגרום לפיטוריהם של כעשרה עובדים ולפגיעה בפרנסתם של עשרה מנהלי תיקים וכן תפגע כלכלית במבקשים אשר סיפקו ערבויות אישיות בעבור הלוואת שקיבלו לצורך הקמתה. לבסוף, טוענים המבקשים כי המשיבות המשיכו לתפקד על אף שהחברה החדשה התחרתה בהם בתקופה של כחצי שנה וכי ככל שייגרם למשיבות נזק כספי, מדובר בנזק שקל לכמתו ולפצות בגינו במידת הצורך.

מנגד, טוענות המשיבות כי יש לדחות את הבקשה שכן עיכוב ביצוע במקרה זה יהפוך את פסק הדין שיינתן בערעור לתיאורטי שכן תקופת אי התחרות המנויה בתנייה תעבור עד למועד זה. עוד טוענות המשיבות כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו משופר ולכן לא יהיה להן ממי להיפרע במידה ויזכו בערעור. עוד טוענות המשיבות כי למבקשים לא ייגרם נזק בלתי הפיך במידה ובקשתם תידחה, שכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מדובר בנזקים ברי כימות. לבסוף, טוענות המשיבות כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן עיקר הטענות בו מופנות כלפי ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובה לה, בהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו למשל: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)).

בענייננו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים לא עמדו בנטל זה. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 3.7.2012, לפיה פסק דינו יעוכב בכפוף להפקדה של התחייבות עצמית מטעם המשיבות, היא תוצאה ראויה בנסיבות המקרה ולא מצאתי מקום להתערב בה, וזאת מבלי להביע עמדה בסיכויי הערעור. ראשית, התקופה שנותרה לתניית אי התחרות היא תקופה קצרה של כשנה וארבעה חודשים. לפיכך, קיים חשש כי עד למועד ההכרעה בערעור תחלוף תקופה זו והערעור למעשה יתייתר, והמשיבות לא תוכלנה "ליהנות" מכך שזכו בתביעתן, אף במידה והערעור שהגישו המבקשים יידחה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי המבקשים ביקשו ייעוץ משפטי וכי היו מודעים לתוקפה של תניית אי התחרות. על סמך עובדות אלה ניתן לומר כי המבקשים היו מודעים לכאורה לסיכון הטמון בהקמת חברה חדשה שתתחרה במשיבות ולמרות זאת החליטו לקחת סיכון זה. כמו כן, לא שוכנעתי כי הנזק שייגרם למבקשים במידה ובקשתם לא תתקבל הוא נזק בלתי הפיך שלא ניתן לכמתו. במידה וערעורם יתקבל יוכלו המבקשים לתבוע פיצוי מהמשיבות אשר לא הוכח כי מצבם הכלכלי רע, וממילא הן הפקידו לצורך כך התחייבות עצמית.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכי דינן של המשיבות בסך של 5,000 ש"ח.

החלטתי מיום 5.7.2012 בעניין צו העיכוב הארעי מבוטלת בזאת.