ע"א 4595/07 בינעד חברה להנדסה ובניין בע"מ נ. לנדקו ישראל ייזום וניהול בע

השופט א' גרוניס:

1.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ' אחיטוב) מיום 29.3.07 בו נפסקו פיצויים לזכות המערערת. המערערת טוענת כי ראוי היה לפסוק לזכותה פיצויים בסכום גבוה בהרבה.

2.

המשיבה, שהייתה במועד הרלוונטי חברה ממשלתית, פעלה באיזור לוד ורמלה כזרוע ביצוע של משרד הבינוי והשיכון. המשיבה פרסמה בחודש אוגוסט 1997 מכרז לביצוע עבודות להקמתו של קיר אקוסטי בין כביש מס' 40 לבין שכונת גני-יער בלוד. המערערת זכתה במכרז. ביום 3.2.98, ועוד לפני חתימתו של הסכם, הוציאה המשיבה למערערת צו התחלת עבודה. בצו נאמר כי המשיבה מאשרת ביצוע של קיר תומך תחתון בלבד. עבודות אלו היוו כ-20% מהפרויקט הכולל. ביום 11.2.98 חתמו בעלי הדין על הסכם שנוסחו כנוסח החוזה שנכלל במסמכי המכרז. על פי ההסכם, השכר אותו אמורה הייתה המערערת לקבל היה כ-4.7 מיליון ש"ח. בעקבות מכתב ששלחה המערערת למשיבה חזרה האחרונה והודיעה כי צו התחלת העבודה מתייחס אך ורק לקיר תומך ולא לפרויקט כולו. ביום 3.8.98 הודיעה המשיבה למערערת על החלטתה להפסיק את הפרויקט. עד למועד זה השלימה המערערת חלק שהיווה כחמישית מן העבודות אליהן התייחס צו התחלת העבודה, כלומר מדובר היה בעבודות שהגיעו לכ-4% מן הפרויקט הכולל. בתחילת שנת 1999 פרסמה המשיבה מכרז חדש שכלל אף הקמה של הקיר האקוסטי. המערערת לא השתתפה במכרז זה. הזוכה במכרז הייתה חברה אחרת ואכן הקיר האקוסטי הוקם על ידה. לאחר שהמשיבה לא נענתה לדרישותיה הכספיות של המערערת, הגישה זו תביעה לפיצויים. התביעה הועמדה על סך של 7 מיליון ש"ח, אף שלטענת המערערת הגיעו נזקיה לסכום העולה על 11 מיליון ש"ח.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה. בפסק הדין נקבע, בניגוד לטענת המערערת, כי ההסכם לא היווה חוזה אחיד. בית המשפט מצא, כי המשיבה הפרה את חובת תום הלב בכך שלא יידעה את המערערת מיד כשהתברר לה כי יתכן שהפרויקט יבוצע רק באופן חלקי. בית משפט קמא ראה לנכון לקבוע כי יש להפריד בין תקופות הפיצוי: התקופה הראשונה הייתה התקופה שעד למתן הודעה על ידי המשיבה בדבר הפסקת העבודות; התקופה השנייה החלה עם מתן ההודעה האמורה. הערכאה הדיונית לא סמכה על חוות הדעת הכלכלית שהוגשה על ידי המערערת, בין היתר מאחר שחוות הדעת לא נעשתה על יסוד הבחנה בין שתי התקופות הנזכרות. בית המשפט החליט לפסוק פיצוי גלובלי לגבי התקופה הראשונה בסכום של 150,000 ש"ח (בתוספת מע"מ), בצירוף

הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. לגבי התקופה השנייה לא פסק בית המשפט סכום מסוים. נקבע, כי המערערת זכאית להגיש למשיבה חשבון נוסף לעניין העבודות שביצעה וכי חזקה שהמשיבה תאשר את החשבון בהתאם להוראות ההסכם.

4.

בעלי הדין פרשו יריעה רחבה בטענותיהם בכתב והוסיפו טיעונים קצרים בעל פה. המערערת טענה כי ההסכם היווה חוזה אחיד וכי נכללו בו תנאים מקפחים שונים. כמו כן נטען, כי ראוי היה לפסוק פיצוי בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת. המשיבה טענה כי לא מגיעים למערערת כספים נוספים מעבר למה שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי.

5.

דעתנו היא כי יש ממש בחלק בלבד מטענותיה של המערערת. לא ראינו לנכון לקבל את הטענה שמדובר בחוזה אחיד. על פי מה שהובא בפני בית המשפט המחוזי, מסתבר כי ההסכם התבסס על תבנית מסוימת אלא שאותה תבנית הותאמה לפי הדרישות והצרכים של החוזה המסוים. נוסיף, מבלי לפסוק, כי יתכן שנקודת הזמן הנכונה להעלאת טענה מן הסוג שמציגה המערערת הינה מיד לאחר פרסום המכרז, שהרי מסמכיו כוללים את נוסחו של ההסכם שייחתם עם הזוכה במכרז.

6.

ככל שמדובר בטענותיה של המערערת להגדלה רבתי של הסכום שנפסק לזכותה, חובה להצביע על הפער האדיר בין הדרישה הראשונית של המערערת לבין סכום הנזקים המפורט בחוות הדעת שהוגשה מטעמה. כזכור, ביום 3.8.98 הודיעה המשיבה למערערת על הפסקת הפרויקט. 20 יום לאחר מכן שלחה המערערת למשיבה מכתב בו פירטה את ההוצאות המיותרות שנגרמו לה בעקבות ביטול הפרויקט. מדובר שם על סכום כולל של כ-148,000 ש"ח. ערים אנו לכך שמדובר בדרישה המתייחסת להוצאות ולא לאובדן רווח. כאמור, חוות הדעת שתמכה בתביעה התיימרה לפרט נזקים בסכום של כ-11.5 מיליון ש"ח (כולל מע"מ). נזכיר עוד, כי התמורה הכוללת עבור ביצוע הפרויקט הייתה אמורה להיות כ-5 מיליון ש"ח. על רקע הפערים הגדולים בין הסכומים, ניתן להבין

מדוע בית המשפט המחוזי ראה לנכון לקבוע פיצוי בסכום גלובלי. עם זאת, הדרך בה הלך בית המשפט לעניין קביעת פיצוי לגבי התקופה השנייה נראית מוקשית. כפי שראינו, בית משפט קמא לא פסק סכום מסוים לגבי התקופה השנייה. נקבע, כי על המערערת להגיש חשבון וכי חזקה שהמשיבה תשלמו. אין זה מפתיע לגלות שנותרה מחלוקת בעניין זה בעקבות פסק הדין ולמעשה לא שולם למערערת סכום נוסף. הדרך הנכונה שראוי היה ללכת בה, משבחרה הערכאה הדיונית במסלול של פיצוי גלובלי, הייתה לקבוע פיצוי כזה אף לגבי התקופה השנייה. בנסיבות העניין החלטנו, כי קביעתו של פיצוי גלובלי כולל ראויה היא ואנו מעמידים את הסכום על 500,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועד לתשלום בפועל. למען הסר ספק מובהר, כי סכום זה כולל את הסך של 150,000 ש"ח שקבע בית המשפט המחוזי.

7.

אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולהעמיד את הפיצוי הכולל המגיע למערערת על 500,000 ש"ח, כאמור לעיל. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין לעניין הערעור בסכום של 30,000 ש"ח.