ע"א 4599/01עזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל נ. אדוארד ברקן

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור על פסק דין חלקי והחלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג) מיום 4.5.97.

1.אלה העובדות הצריכות לעניין. המבקשים הם עזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל ובני משפחת המנוח, התלויים. המבקשים הגישו בבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויי נזיקין, בעקבות תאונה בה נהרג המנוח. המנוח היה מנהל עבודה במערערת 2, א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ. ביום 16.2.93, בעת ניסיון להעביר דוד בטון באמצעות מנוף של המערערת 2, נגע המנוח בשרשרת שהייתה מחוברת לכבל המנוף. באותה עת נגעה זרוע המנוף בקווי מתח גבוה. המנוח התחשמל ומת. תביעת המבקשים בבית המשפט המחוזי הייתה מבוססת על שתי עילות חלופיות. האחת, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים ), והאחרת על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). בבית המשפט המחוזי נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם האירוע הנזכר הוא "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי, בפסק דין חלקי והחלטה מיום 4.5.97, השיב לשאלה זו בשלילה. על פסק הדין הוגש ביום 26.11.97 ערעור (ע"א 7006/97) על ידי שלושה נתבעים בהליך בבית המשפט המחוזי - אדוארד ברקן, מפעיל המנוף (הוא המערער 1), המערערת 2, ו"הפניקס בישראל" חברה לביטוח בע"מ (המערערת 3), אשר ביטחה את המערערת 2 בביטוח מעבידים.

נקודת המחלוקת המרכזית בערעור, כפי שהיה גם בבית משפט קמא, היא בשאלת תחולתו של חוק הפיצויים על האירוע הנ"ל. המשיבים בערעור הם המבקשים בהליך שבפניי; אררט חברה לבטוח בע"מ, אשר ביטחה את המנוף הנ"ל בביטוח חובה לפי חוק הפיצויים (להלן - אררט); חברת החשמל לישראל בע"מ והמוסד לביטוח לאומי בע"מ.

בהודעת הערעור, התבקש בית המשפט העליון לקבוע, כי המנוח נפטר עקב תאונת דרכים, וכי על יסוד זה יש לקבל את הערעור.

2.ביום 1.1.98 הוגשה מטעם המבקשים בהליך שבפניי "בקשה להצטרף לערעור". בבקשה הועלה חששם של המבקשים מכך, שאם יתקבל הערעור בע"א 7006/97, עלולים המבקשים, בהעדר ערעור מטעמם, להמצא חסרי זכות לפיצוי כנגד המערער 1 וכנגד אררט. שלושת המערערים בע"א 7006/97 הסכימו לבקשה זו. אררט התנגדה, על רקע חלוף המועד להגשת ערעור מטעם המבקשים, ובהעדר בקשה מטעמם להארכת מועד. בית המשפט (הרשמת א' אפעל-גבאי) דחה את הבקשה, בהחלטה מיום 28.5.98, בהעדר בקשה להארכת מועד להגשת הערעור והוכחת "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.

3.ההליכים בערעור שבע"א 7006/97 נמשכו. הוגשו מטעם הצדדים סיכומים בכתב. בסיכומי אררט נטען כי נוכח החלטת הרשמת הנ"ל, ובהעדר ערעור מטעם המבקשים, הרי שגם אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה לחייב את אררט בתשלום כלשהו למבקשים, הואיל ופסק הדין נגד אררט הפך סופי בהעדר ערעור מטעם המבקשים. טענה זו לא מנעה מאררט להגיש, לדבריה "למען הסדר הטוב בלבד", סיכומים מפורטים, בהם טענה כי התאונה בה קופחו חייו של המנוח אינה תאונת דרכים. סיכומים אלה הוגשו לבית המשפט ביום 4.9.98.

4.בע"א 7006/97 התקיים ביום 6.5.01 דיון בפני הרכב להשלמת טיעונים. בתום ישיבה זו החליט בית המשפט, על דחיית שמיעת הערעור ב14- ימים, לצורך שקילת הצעתו. לצדדים להגיע להסדר המבוסס על הגישה כי האירוע מהווה תאונת דרכים, בסיומם של דברים לא הושג הסדר כאמור, והתיק נקבע לדיון ליום 1.7.01. בעקבות הדיון האמור ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט, בה צויין כי ב"כ המבקשים עתר להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 4.5.97, ובית המשפט החליט כי "מאחר ונראה לנו כי בנסיבות המקרה הנדון, בקשה מעין זו אינה נטולת יסוד, אנו מחליטים לדחות את המשך הדיון בערעור, כדי לאפשר למשיבים 1-7 (המבקשים בפניי - ע.ש.) להגיש בקשה בכתב כמקובל...".

5.ביום 7.6.01 עתרו המבקשים לבית המשפט בבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת מיום 28.5.98, ולחילופין להארכת מועד להגשת ערעור נפרד מטעם המבקשים בשאלה האם התאונה נשוא תיק זה היא תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים. המבקשים טוענים, כי הצורך בערעור כזה עולה נוכח טיעונה של אררט כי פסק דין שיינתן בערעור לא יחייב אותה בפיצוי כלפי המבקשים, ועל מנת למנוע מצב, בו יוותרו המבקשים קרחים מכאן ומכאן, ולא יזכו בפיצוי בין על פי חוק הפיצויים ובין על פי פקודת הנזיקין. המערערים בע"א 7006/97 הסכימו לבקשה. אררט מתנגדת, תוך שהיא מפנה להחלטת הרשמת מיום 8.5.98. אררט טוענת כי אין כל טעם המצדיק את העיכוב של שלוש שנים של המבקשים מאז החלטת הרשמת ועד להגשת הבקשה הנוכחית להארכה, וכי בהעדר תצהיר המסביר את סיבת העיכוב, דין בקשת המבקשים להידחות על הסף.

6.(א) הבקשה שבפניי, על שתי חלופותיה, היא למתן ארכה למועדים הקבועים בחיקוק. לפיכך, על המבקשים להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק העתרות לבקשתם (תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). נראה לי, כי בנטל זה עמדו המבקשים. "הלכה פסוקה היא, שהליך התלוי ועומד לפני בית המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין" (י. זוסמן סדרי הדין האזרחי ( מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) 892). בפסיקה הוסבר, כי "טעמה של ההלכה הוא, שאם ממילא עניין מסוים תלוי ועומד לפני בית המשפט וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית המשפט ולא עינוי דין לצדדים" (ב"ש 1186/85 איליט ב"מ נ' אלקו חרושת אלקטרומיכנית בע"מ פ"ד מ (2) 15; ראו גם ב"ש 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל פ"ד מג (4) 22).

(ב) דברים אלה יפים למקרה שבפניי. בפני בית המשפט תלוי ועומד הליך, הוא ע"א 7006/97, אשר השאלה היחידה שבו היא סווגה של התאונה כתאונת דרכים. זו אף זו, המבקשים, כמו גם המשיבים בערעור אם יוגש על ידי המבקשים, הם צד להליך זה. זאת ועוד, בנסיבות המקרה, העתרות לבקשה לא תסב כל פגיעה, דיונית או מהותית, למי מן הצדדים לערעור, לרבות אררט. לא צפויה השתהות בדיונים כתוצאה מהעתרות לבקשה, באשר ערעור מטעם המבקשים לא יוסיף דבר לחזית המחלוקת או ליריעת הטיעונים אשר ממילא מונחים בפני בית המשפט. בהגשת ערעור מטעם המבקשים גם לא טמונה הוספתם של צדדים נוספים, אשר טרם נעשו צד לערעור. כל הצדדים הרלוונטים כבר נמצאים בפני בית המשפט, במסגרת ע"א 7006/97. בנסיבות אלה אין בנמצא גם כל שיקול מוסדי, שעניינו פגיעה בתקינות פעולתו של בית המשפט, אשר יכול לעמוד למבקשים לרועץ.

(ג) גם מן הבחינה המהותית לא טמונה בהארכת המועד המבוקשת כל פגיעה באררט. תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "בית המשפט של ערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה... בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד". משמעותה של תקנה זו היא, כי "כוחו של בית משפט של ערעור אינו מוגבל לדיון בערעורו של המערער נגד אותו משיב אשר נגדו מבקש המערער סעד, אלא משהוגש ערעור, נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו" (זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 814).

נוכח האמור בתקנה 462, עולה כי בכל מקרה נתונה לבית המשפט העליון הסמכות, בגדריו של ע"א 7006/97, לפסוק - במידה ותתקבל הטענה כי התאונה היתה תאונת דרכים - כי אררט חבה בשיפוי המבקשים על פי פוליסת הביטוח שהוציאה (ראו, לעניין זה, גם החלטת הרשם ב' אוקון בע"א 8495/00 ברזילי נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (טרם פורסם)). גם על רקע זה, לא ניתן לראות כל פגיעה באררט אם יותר למבקשים, ולו בשלב זה של הדיון בערעור, להגיש ערעור מטעמם.

7.לא נעלם מעיני, כי לא ניתן הסבר ממשי להשתהות המבקשים עד עתה בבקשתם להארכת מועד. עם זאת, נראה לי, כי אין בעובדה זו כדי לעמוד בדרכם של המבקשים במקרה שבפניי. בנסיבות עניין זה, בו תלוי ועומד בפני בית המשפט הליך בו הועמדה להכרעה השאלה החשובה לעניינם של המבקשים ושל אררט, ובו נוטלים חלק כל הצדדים הנוגעים לעניין, לא ראיתי מקום לכך שמחדל דיוני זה של המבקשים ישליך על גורל זכותם המהותית. אוסיף, כי בנסיבות המתוארות לעיל, ונוכח האמור בתקנה 462 הנ"ל, אינני סבור גם כי השתהות המבקשים יצרה לאררט ציפיה לגיטימית כלשהי לכך שגם אם ייקבע על ידי בית המשפט כי התאונה הנדונה היא בתאונת דרכים, לא תחוייב אררט בשפוי המבקשים על פי הפוליסה בה נקשרה. בהעדר פגיעה כאמור באררט, או בניהולו התקין של ההליך, אין לדעתי בהשתהות המבקשים, או אי מתן הסבר מצידם להשתהות זו, כדי להביא לדחיית הבקשה לארכה.

8.נוכח החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי מיום 28.5.98, שקלתי האם התוצאה האופרטיבית הנכונה היא להיעתר לבקשה להאריך למבקשים את המועד לערער על החלטת הרשמת, או שמא יהיה נכון להאריך מועד לצורך הגשת ערעור על פסק דין בית משפט קמא. בהתחשב בעובדה, שבפני הרשמת לא עמדה בקשה להארכת מועד (כפי שצוין בהחלטה עצמה), ונוכח טיעוני המבקשים הנזכרים לעיל, נראה כי התוצאה הנכונה היא מתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ולא מתן ארכה לערער על החלטת הרשמת אשר כלל לא נדרשה לדון בבקשה למתן ארכה.

התוצאה האופרטיבית היא כי אני נעתר לבקשה זו של המבקשים. בנסיבות העניין, הודעת ערעור מטעמם תוגש בתוך שבעה ימים מיום המצאת החלטה זו.