ע"א 4607/03 מיכאל מוזיקנט נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

השופט א' ריבלין:

1.המערער, יליד 15.11.1940, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.12.1993, בהיותו בן 53 שנים. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על שיעור של 15% בגין מגבלה בפרק הירך. המומחה הדגיש כי שיעור זה כולל בתוכו אפשרות להתדרדרות עתידית במצבו של המערער. מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה העמיד את נכותו של המערער בתחום זה על שיעור של 3%. כמו כן, נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 19% בגין "הגבלה אוורורית וסרקטיבית" שנבעה מקיצור הסרעפת והצלעות ונכות בשיעור 10% בגין טינטון תמידי באוזניו. נכותו הרפואית המשוקללת הועמדה על 39.89%.

2.המערער עבד בעיריית רמלה עד לשנת 1990, אז יצא לפנסיה מוקדמת. לאחר מכן עבד כשכיר בשתי חברות – בכל אחת במשך שנה. בחודש אוגוסט 1993 פתח המערער עסק עצמאי ועבד כקבלן משנה בתחום עבודות מים וביוב, עד למועד התאונה. המערער לא הגיש לבית המשפט נתונים ביחס לשכרו בחברות בהן עבד כשכיר וביקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי בגין הפסדי השתכרות בהתבסס על הכנסותיו באותם חודשים בהם עבד כעצמאי. בית המשפט קבע כי אין די בנתונים אלה כדי לחשב באופן אקטוארי את נזקיו של המערער ועל כן פסק לו פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, בסך 450,000 ש"ח. בית המשפט הניח כי אלמלא התאונה היה המערער ממשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 65 שנים וקבע כי יש להעריך את הגריעה מכושר השתכרותו בשיעור של 40%.

כמו כן, פסק בית המשפט למערער פיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות ופיצוי בסך 14,000 ש"ח בגין הוצאות על טיפולי שיניים.

3.המערער סבור כי טעה בית המשפט בהעמידו את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על 40% בלבד. לטענתו הוא איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד בכל עבודה הדורשת מאמץ גופני – ובכלל זאת, אינו יכול להמשיך בעבודתו עובר לתאונה. המערער מלין גם על כך שבית המשפט לא קבע את שילוש השכר הממוצע במשק כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות, אף שהוצגו בפניו נתוני ההשתכרות הגבוהים של המערער בחודשים בהם הפעיל עסק עצמאי. הוא מוסיף וטוען כי לפי חישוב אקטוארי הסכום שנפסק לו בגין הפסדי השתכרות אינו כולל ריבית בגין הפסדי השתכרות בעבר אף שנפסקה ריבית על תשלומי המוסד לביטוח לאומי ועל התשלומים התכופים שקיבל. כמו-כן, מלין המערער על הפיצוי שנפסק לו בגין הוצאות הניידות. לבסוף, טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בניכוי קצבת הנכות הכללית שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתו, הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכויות שלא נקבעו לו בבית המשפט. הוא סבור כי יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו בבית המשפט המחוזי. המשיבה מצידה טוענת בערעור שכנגד שהגישה כי טעה בית המשפט משהעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של המערער על 40%. כמו-כן, מלינה המשיבה על הפיצוי שפסק בית המשפט למערער בגין טיפול שיניים.

4.אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לשיעור הגריעה מכושר השתכרותו של המערער. בקביעתו זו התחשב בית המשפט, מחד, בכך שעבודתו של המערער כללה מאמץ פיזי, ומאידך הובאו בחשבון מגבלותיו הגופניות של המערער עובר לתאונה ועדותו הבלתי מהימנה בבית המשפט. כך, איפוא, מעוגנת קביעתו של בית המשפט המחוזי בראיות שהובאו בפניו ולא מצאנו כל עילה להתערב בה. לא שוכנענו גם כי יש לשנות ממסקנתו של בית המשפט לגבי הפיצוי בגין הפסדי השכר שנפסק למערער. נראה כי סכום הפיצוי מסתבר בנסיבות העניין ואין להוסיף עליו או להפחית ממנו.

5.באשר לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, מסתבר כי המוסד לביטוח לאומי אכן קבע למערער נכות בשיעור 10% בגין כאבי גב תחתון ונכות בשיעור 10% בגין פגיעה בצווארו (להלן: הנכויות הנוספות ). נכויות אלה לא נכללו בנכויות שנקבעו למערער בבית המשפט קמא. בהסתמך על כך ולאור ההלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד נז(4) 350 (להלן: עניין עמר ) טוען המערער כי יש להקטין את ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. המשיבה סבורה לעומתו כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית המשפט הואיל וגם הנכויות הנוספות נובעות מהתאונה ועל כן יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי כולן מבלי להביא בחשבון את אי ההתאמה בין קביעת שיעורי הנכות בבית המשפט ובמוסד לביטוח לאומי. בתשובה לכך טוען המערער כי אין לקבוע כי הנכויות הנוספות נובעות בהכרח מן התאונה וכי הכלל שנקבע ב עניין עמר הינו כי בכל מקרה ינוכה חלק יחסי מהגמלאות – בהתאם לשיעור הנכות שנקבע בבית המשפט.

המשיבה תצדק בטענתה אם אכן יתברר כי גם הנכויות הנוספות הינן תוצאת התאונה. במקרה כזה לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ויש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כולם על-אף שיעור הנכות השונה שנקבע במוסד לביטוח לאומי (ראו: ע"א 387/88 אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ , תקדין-עליון 93(3) 535). מאידך, אם הנכויות הנוספות אינן תוצאת התאונה הרי שהדין עם המערער ויש לנכות רק את החלק היחסי של הגמלאות שיש לייחסו לנכות שנגרמה בתאונה, כפי שנקבע ב עניין עמר . מכאן שהמפתח להכרעה במחלוקת שבין הצדדים הוא שאלת הקשר הסיבתי שבין הגמלאות שמקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי לבין התאונה. שאלה זו לא הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי ולא נדונה כלל בפסק דינו. גם הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי לא התייחסה כלל לשאלת הקשר הסיבתי – כנהוג בתביעה לקצבת נכות כללית. המומחה הרפואי בתחום האורטופדיה, שמונה על ידי בית המשפט, אומנם בדק את תלונותיו של המערער לעניין הכאבים בגבו ומצא כי לא קיימת הגבלה המצדיקה קביעת נכות רפואית, אך הוא אינו מתייחס לפגיעה בצווארו של המערער. במצב דברים זה אין מנוס מהשבת הדיון לבית המשפט המחוזי על-מנת שיקבע אם יש לייחס את הנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי כולן לתאונת הדרכים. בית המשפט קמא יחליט אם יש צורך בשמיעת ראיות נוספות לעניין זה.

ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי אין להתערב.

במובן האמור לעיל מתקבל הערעור. הערעור שכנגד נדחה. המשיבה תישא בהוצאות המערער ובשכר טרחת בא-כוחו בסכום כולל של 10,000.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.