ע"א 4611-22 ע"א 4611-22

בתיק ע"א 4611/22

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 4611/22

לפני:

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופטת י' וילנר

כבוד השופטת ר' רונן

המערערת:

הפול – המאגר הישראלי לביטוחי רכב

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל – משרד הביטחון

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת מ' אילני) מיום 12.5.2022 בת"א 9404-07-19

תאריך הישיבה:

י"ז באייר התשפ"ג

(08.05.2023)

בשם המערערת:

עו"ד אלון בלגה

בשם המשיבה:

עו"ד אריאל נתן

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' אילני) בת"א 9404-07-19 מיום 12.5.2022. במוקד הערעור ניצבת שאלת פרשנותו של סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק), אשר מורה כדלקמן:

תרופה על נזק גוף

4. (א) [...]

(1) [...]

(2) היו הפיצויים [בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות – י"ו] פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה;

(3) [...]

רקע ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.י"מ (להלן: הנפגע) נפגע בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי (להלן: התאונה), ובחר למצות את זכויותיו בעניין זה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק התגמולים), ולא לפי חוק הפלת"ד.

3.המשיבה, אשר משלמת לנפגע תשלומים לפי חוק התגמולים, הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המערערת לפי סעיף 36(א)(2) לחוק התגמולים. סעיף זה מקנה למשיבה זכות לפיצוי על תשלומים כאמור מצד מי שמוטלת עליו חובה לפי חוק אחר – ובענייננו, חוק הפלת"ד – לשלם לנפגע פיצויים, וזאת "עד לסכום אותם הפיצויים". המערערת לא חלקה על עצם חובתה לשלם למשיבה פיצויים כאמור, והמחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הפיצויים שהנפגע היה זכאי לו לפי חוק הפלת"ד.

4.בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי נגרמה לנפגע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 66.23% כתוצאה מהתאונה. בהתאם לכך נקבע, כי הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 140,000 ש"ח. אשר לרכיב הפיצוי שעניינו הפסדי שכר, נקבע כי לפי סעיף 4(א)(2) לחוק, יש לחשב את בסיס השכר לעתיד בהתאם לשיעור מס ההכנסה שחל על הנפגע במועד מתן פסק הדין; וכי לפיכך, יש לדחות את טענת המערערת, שלפיה יש להביא בחשבון בעניין זה גם את שיעורי המס העתידיים שצפויים לחול על הנפגע, בהתאם לשינויים עתידיים בגילאי בנותיו, אשר אמורים להפחית את נקודות הזיכוי ממס שהנפגע נהנה מהן כיום. עוד נקבע, כי התאונה גרעה מכושר ההשתכרות של הנפגע בשיעור 55%. בעניין זה נקבע, כי אמנם הנפגע העצים את קשייו כתוצאה מהתאונה, ובתוך כך הסתיר מעורבות בעסק משפחתי ואף לא דיווח על ההכנסה ממנו. עם זאת, הודגש כי מדובר היה בעסק משפחתי, שאפשר להתחשב בקשייו של הנפגע; כי לא הוכח שהנפגע הצליח להשתלב בעבודה אחרת לאחר סגירת העסק האמור; וכי לנפגע נקבעו נכויות משמעותיות במספר תחומים. לנוכח האמור, הפסדי שכרו של הנפגע לעבר נקבעו בסך 710,000 ש"ח, ולעתיד – בסך 1,690,000 ש"ח.

5.מכאן הערעור שלפנינו, אשר מקפל בתוכו שתי סוגיות: הראשונה היא פרשנית-עקרונית, ועניינה שיעור המס שיש להתחשב בו לצורך קביעת בסיס השכר לעתיד, לפי סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד; והשנייה נטועה בנסיבות המקרה, ועניינה שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שראוי היה לקבוע לנפגע.

תמצית טענות הצדדים

6.לטענת המערערת, יש לפרש את סעיף 4(א)(2) לחוק, כך ששיעור מס ההכנסה, אשר משמש לקביעת בסיס השכר לעתיד, יביא בחשבון גם שינויים עתידיים במצבו האישי של הנפגע, אשר ידועים במועד מתן פסק הדין – להבדיל משינויים שהתרחשותם אינה ודאית – וצפויים לשנות את שיעור מס ההכנסה שיחול על הנפגע בעתיד. המערערת מדגישה כי גישתה הפרשנית מתבקשת מכלל היסוד של דיני הנזיקין, שעניינו "השבת המצב לקדמותו". בהתאם לאמור, טוענת המערערת כי בענייננו, צריך היה להביא בחשבון את שיעורי המס שאמורים לחול על הנפגע בעתיד, בהתאם לשינויים עתידיים צפויים בגילאי בנותיו. אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע, המערערת טוענת כי בנסיבות המקרה ראוי היה לקבוע כי שיעור זה עומד, לכל היותר, על 40%. זאת, בין היתר, בהינתן קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהן הנפגע האדיר את נזקיו, ואף הסתיר מבית המשפט את מעורבותו בעסק המשפחתי ואת הכנסותיו ממנו, וכן בהינתן שיש לנפגע רישיון נהיגה ללא מגבלות, ושהוא מסיע את בנותיו לגן מדי בוקר.

7.מנגד, המשיבה טוענת כי פרשנות המערערת את סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד סותרת את לשונו ואת תכליתו, ואף אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בסוגיה. המשיבה מדגישה, כי פרשנות המערערת מבוססת על הבחנה, שעניינה שוני בהסתברויות להתרחשות שינויים עתידיים, בעוד שהוראת הסעיף האמור נועדה לייתר את הצורך לערוך הבחנות מסוג זה. אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע, המשיבה מדגישה כי מדובר בקביעה שבליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכי לא קמה בענייננו עילה להתערב בה.

דיון והכרעה

פרשנות סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד

8.לשם הנוחות, אציג בשנית את סעיף 4(א)(2) לחוק, אשר שאלת פרשנותו ניצבת כאמור במוקד הערעור דנן:

תרופה על נזק גוף

4. (א) [...]

(1) [...]

(2) היו הפיצויים [בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות – י"ו] פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה;

(3) [...]

9.כמפורט לעיל, המערערת טוענת כי לעניין סעיף זה, יש לחשב את שיעור המס על הכנסת הנפגע תוך הבאה בחשבון של שינויים עתידיים, אשר ידועים במועד מתן פסק הדין – להבדיל משינויים שאינם ודאיים – ואמורים להשפיע על שיעור המס שיחול עליו בעתיד.

אקדים ואומר, כי דין הטענה להידחות.

10.בראש ובראשונה, יש לבחון את לשונו של סעיף 4(א)(2) לחוק, אשר מורה כאמור כי "יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם", כלומר בעת מתן פסק הדין. אם כן, טענת המערערת, שלפיה יש להביא בחשבון גם את שיעור מס ההכנסה שאמור לחול על הנפגע בעתיד, אינה מתיישבת עם לשון החוק, אשר כידוע, תוחמת את גבולות הפרשנות (ראו, מני רבים: ע"א 3080/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 14 (7.6.2023); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פס' 14 (3.2.2019)). נראה אפוא כי די בחוסר ההלימה שבין לשון החוק לבין הפרשנות המוצעת על-ידי המערערת, כדי להביא לדחיית טענתה בעניין זה.

11.ואכן, לא בכדי ניצבת גישתה הפרשנית של המערערת אף בסתירה לפסיקתו של בית משפט זה בסוגיה. כך, בע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל (4.8.1993) נפסק כי "ההכנסה בה יש להתחשב לאחר ניכוי מס הכנסה, אותו יש לנכות על פי סעיף 4(א)(2) לחוק, אינה נקבעת לפי שיעור המס העשוי לחול על הכנסתו של התובע בהתחשב בשינויים עתידיים, אלא, כאמור בסעיף, יש לקחת בחשבון את 'הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליהם [צריך להיות "עליה" – י"ו] בעת קביעתם' (של הפיצויים [...])" (שם, פס' 10 (ההדגשה הוספה); כן ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 821 (מהדורה חמישית, 2020); ראו והשוו גם: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 328 (מהדורה חמישית, 2022)). יצוין, כי קביעה זו של בית המשפט בעניין בשה שבה ואושררה בשורת פסקי דין של בית משפט זה (ראו, למשל: ע"א 6431/96 בר זאב נ' מוחמד, פס' 10(ג) (4.8.1998); ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן, פס' 6 (15.2.2005); כן ראו: ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פס' 8 (11.4.2006)). עינינו הרואות, פסק הדין בעניין בשה מבוסס על לשונו הברורה של החוק, ולא נובע ממנו כי יש להבחין בסוגיה הנדונה בין שינויים "ידועים" לבין שינויים שאינם כאלה.

12.כמו כן, ראיתי להוסיף ולהדגיש, כי פרשנותה הנדונה של המערערת אף אינה מתבקשת מתכלית החקיקה. כאמור, המערערת טוענת בעניין זה כי פרשנותה לסעיף הנדון היא הראויה, לנוכח עיקרון "השבת המצב לקדמותו".

אין בידי לקבל טענה זו.

13.ראשית אעיר, כי ספק בעיניי אם פרשנות המערערת בהכרח מקדמת את הגשמת עקרון השבת המצב לקדמותו. כידוע, משמעותו של עיקרון זה בדיני הנזיקין היא העמדת הניזוק, בקירוב ובמידת האפשר במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אילולא התרחש האירוע הנזיקי (ראו, מני רבים: ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 24 (28.6.2012) (להלן: עניין ביטוח ישיר)). כאשר עסקינן בפסיקת פיצוי בגין נזקים עתידיים, הגשמת עיקרון זה כרוכה בקשיים מובנים, אשר נובעים מהיעדר היכולת לחזות את שצופן בחובו העתיד (ראו בהקשר זה, למשל: עניין פינץ, פס' 7; ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פס' 50-49 (15.3.2004); אהרן ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243, 270 (התשמ"ג)).

המערערת טוענת, כי פרשנותה תקדם את הגשמתו של עקרון השבת המצב לקדמותו, משום שלפיה יש להתחשב רק בשינויים עתידיים אשר "ידועים" במועד מתן פסק הדין, להבדיל משינויים עתידיים אפשריים שאינם ודאיים. ואולם, כאמור, העתיד אינו ניתן לידיעה, ולפיכך לא ברור כיצד בכלל ניתן להגדיר מהם אותם שינויים אשר באים בגדר "שינויים עתידיים ידועים". כך, לדוגמא, המערערת טוענת כי "ידוע" שכאשר בנותיו של הנפגע תגענה בעתיד לגיל חמש, תבוטלנה נקודות זיכוי שמהן נהנה הנפגע בהיותו הורה לילדים מתחת לגיל חמש. אולם, אף עניין זה אינו "ידוע", שכן לא מן הנמנע כי המחוקק ישנה את החוק, למשל, כך שנקודות הזיכוי כאמור תבוטלנה רק בגיל מאוחר יותר.

למעלה מכך, אף בהנחה שניתן לקבוע בעניין זה קריטריון, שעניינו שינויים עתידיים שההסתברות להתרחשותם גבוהה, נראה כי התחשבות אך ורק בשינויים אלו לא בהכרח תגשים את עיקרון השבת המצב לקדמותו. זאת, שהרי העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים נוספים – קשים יותר לניבוי – אשר ישפיעו אף הם על מצבו הרלוונטי של הנפגע. למשל, ייתכן כי שינוי עתידי מסוים צפוי להתרחש בסבירות גבוהה יחסית, כמו ביטול נקודת זיכוי ממס כתוצאה מהגעת ילד לגיל חמש. ואולם, ייתכן כי בעתיד יחולו שינויים נוספים – גם אם ההסתברות להתרחשותם גבוהה פחות – דוגמת מעבר של הנפגע ליישוב ספר, אשר מזכה בנקודות זיכוי ממס, או הפחתה כללית בחקיקה של מדרגות מס ההכנסה. עינינו הרואות, התחשבות בשינויים מהסוג הראשון בלבד עלולה לחטוא למצב הדברים העתידי, וממילא אין בה כדי לקדם בהכרח את עיקרון השבת המצב לקדמותו.

14.שנית ועיקר, אף בהנחה שפרשנות המערערת מקדמת את עיקרון השבת המצב לקדמותו, לא נובע מכך כי פרשנותה מקדמת את תכלית החקיקה הרלוונטית.

אמנם, יש הרואים בעיקרון השבת המצב לקדמותו כ"תכלית התכליות של דיני הנזיקין" (עניין ביטוח ישיר, פס' 24 לפסק דינו של השופט י' עמית), אשר ניצבת אף ביסוד חוק הפלת"ד (ראו סעיף 4(א) לחוק וכן, לדוגמא: ע"א 960/02 עיזבון המנוח סביחי נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ, פס' 7 (23.1.2003); ע"א 395/81 ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פס' 10 (5.3.1984); אנגלרד, בעמ' 311). ואולם, בבסיס החוק מונחים תכליות ואינטרסים נוספים אשר קשורים, בעיקרו של דבר, למשטר האחריות המלאה שמוחל במסגרתו.

15.כך, לצד משטר זה של אחריות מלאה (ראו: סעיף 2(ג) לחוק), אשר מבטא שאיפה ליתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים, נקבעו בחוק מגבלות על גובה הפיצויים אשר להם זכאי נפגע כאמור, אשר מגלמות חריגה מסוימת מעיקרון השבת המצב לקדמותו. כך, לדוגמא, סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי "בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק"; וסעיף 4(א)(3) לחוק קובע תקרה לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני (ראו גם תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976). מגבלות אלו על גובה הפיצוי נועדו, בעיקרו של דבר, למנוע עומס כבד מדי על ציבור הנהגים, אשר נושאים בנטל ההסדר שנקבע בחוק הפלת"ד באמצעות תשלום דמי ביטוח (ראו בהקשר זה, למשל: דברי הסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון), תשל"ח-1977, ה"ח 1314, בעמ' 42; כן ראו דיון במליאת הכנסת בנוגע להצעת החוק האמורה (ד"כ 13.12.1977, 740)).

16.כמו כן, לנוכח משטר האחריות המלאה שבחוק הפלת"ד, חוק זה מבקש ליצור מנגנון מהיר ויעיל לבירור תביעות שמוגשות מכוחו, תוך פישוט הדיון בהן וייעולו (ראו, למשל: ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573, פס' 14 (1996); רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות – שרות נשים סוציאלי, פס' 23 (11.8.2020)). תכלית זו של החוק מתיישבת עם מגמה כללית יותר בדיני הנזיקין, שעניינה פישוט, ייעול והאחדה של כללי שומת הנזק ופסיקת הפיצויים; במידה מסוימת, מגמה זו באה על חשבון השאיפה להשיב את מצב הניזוק לקדמותו דרך בחינת מצבו הפרטני (ראו, למשל: ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פס' 6 (11.1.2015) (להלן: עניין פלוני); ריבלין, בעמ' 822-817).

17.אם כן, חוק הפלת"ד מכיל הסדרים אשר מבטאים את האיזון שקבע המחוקק, בין הכלל שעניינו השבת מצב הניזוק לקדמותו לבין תכליות נוספות, דוגמת ייעול ופישוט הדיון בתביעות לפי החוק ומניעת עומס יתר על משלמי הביטוח. עם הסדרים אלו נמנית גם הוראת החוק מושא דיוננו, אשר מורה, כאמור, כי שיעור המס הרלוונטי לחישוב בסיס השכר של הנפגע הוא שיעור המס שחל על הכנסתו "בעת קביעתם" של הפיצויים, כלומר בעת מתן פסק הדין. בהוראה זו קבע המחוקק כלל פשוט לחישוב שיעור המס בעניין הנדון, אשר מייתר את הצורך לעסוק בתרחישים עתידיים היפותטיים. בכך, המחוקק גם הביא בחשבון את האפשרות, כי במקרים מסוימים עלול הכלל הנדון לבוא, במידת-מה, על חשבון עיקרון השבת המצב לקדמותו.

18.לפיכך, אף בהנחה שיש בפרשנות המערערת כדי לקדם את עיקרון השבת המצב לקדמותו, לא נובע מכך שיש לאמץ פרשנות זו. זאת, משום שקבלת פרשנותה לא רק תחרוג מלשון החוק, אלא גם תפר את האיזון שקבע המחוקק בין התכליות השונות שבבסיס חוק הפלת"ד; ויפים לעניין זה, בשינויים המתבקשים, דבריו הנכוחים של השופט א' ברק באחת הפרשות:

"בסופו של דבר הכריע המחוקק וקבע איזון משלו בין הרחבת האחריות והעמדתה על עקרון האחריות המוחלטת מזה, לבין שיעור הפיצויים לו זכאי הנפגע מזה. כפי שראינו, נקודת המוצא של המחוקק הייתה, כי יחולו עקרונות היסוד של דיני הנזיקין, כפוף למספר שינויים חשובים, שהמחוקק קבעם במפורש בחוק הפיצויים. בכך אימץ לעצמו המחוקק עמדת ביניים בין קביעה מלאה של סטאנדארטים לבין גישה אינדיווידואליסטית מלאה. משקבע המחוקק איזון זה, עלינו לכבדו. איזון זה הוא נקודת המוצא של הרשות השופטת בבואה לפרש את החוק. אל לנו להפר איזון זה, רק משום שהוא אינו נושא חן בעינינו. ייתכן שדעתנו שלנו היא, כי קביעת תקרה לפיצוי בגין אבדן השתכרות היא דבר פסול, וייתכן שדעתנו שלנו היא, כי התקרה שנקבעה גבוהה מדיי. יהיה דבר זה כאשר יהיה, המחוקק הוא שקבע את האיזון, כפי שהדבר נראה לו, ועלינו להיות נאמנים לחוק תוך מתן ביטוי לאיזון הסטטוטורי ולא לאיזון הנראה לנו" (ע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 542-540 (1982)).

[יוער, כי ההלכה שנקבעה בעניין גבריאל בסוגיית "השנים האבודות" שונתה בעניין אטינגר, אך דברי השופט ברק בעניין גבריאל, שצוטטו לעיל, לא היו שנויים במחלוקת ותוקפם לא נגרע בעניין אטינגר (ראו בעניין זה גם: ע"א 8022/00 רז נ' צור, פס' 9 (19.3.2006); אנגלרד, עמ' 311)].

19.לנוכח כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי המערערת לסעיף 4(א)(2) לחוק, ודין טענתה בעניין זה להידחות.

שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

20.כאמור, המערערת מוסיפה וטוענת, כי נסיבות המקרה דנן אינן עולות בקנה אחד עם קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה כושר השתכרותו של הנפגע נגרע כתוצאה מהתאונה בשיעור של 55%.

21.אף דינה של טענה זו להידחות.

כידוע, קביעות בנושא שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של נפגע בתאונת דרכים מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור לא תתערב בהן אלא במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו, מני רבים: עניין פלוני, פס' 6 וההפניות שם). בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע את שיעור הגריעה כאמור על בסיס ניתוח של מכלול הנסיבות הרלוונטיות, ולא מצאתי כי ענייננו מצוי בגדר אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בקביעות כגון דא.

סוף דבר

22.לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.

עוד אציע, כי המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ר' רונן:

קראתי את חוות דעתה של חברתי השופטת י' וילנר, ובשאלה הראשונה אליה התייחסה חוות הדעת – שאלת פרשנות סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), עמדתי היא שונה.

לטעמי, הן מכוח לשון החוק והן מכוח תכליתו, חישוב הפיצוי צריך להביא בחשבון את המצב החוקי במועד פסק הדין (קרי בעת קביעת הפיצויים), תוך יישומו של החישוב הן על ההווה, והן על שינויים עתידיים ודאיים ביחס לנפגע, שצפויים לשנות את שיעור מס ההכנסה שיחול עליו.

לשון החוק

1.הפסדי הנפגע לעניין הפיצויים צריכים להיות מחושבים, בהתאם לסעיף (א)(2) הנ"ל לחוק, "לפי הכנסתו [של הנפגע] לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה [על ההכנסה] בעת קביעתם [של הפיצויים]". הדגש הוא אם כן על מס ההכנסה החל בעת קביעת הפיצוי. כלומר, המחוקק הדגיש כי המצב החוקי מכוחו יש לערוך את הניכויים הוא זה החל על ההכנסה בעת קביעת הפיצויים, היינו במועד פסק הדין. בית המשפט אינו צריך (וספק אם הוא יכול) להידרש לשינויים עתידיים אפשריים בדיני המס, שעשויים להשליך על הכנסתו של הנפגע.

2.אולם, יישום דיני המס הנוכחיים, אין פירושו התעלמות מחלוף הזמן ומהשלכתו הידועה על מצבו של הנפגע כפי שהוא במועד קביעת הפיצויים. משכך, אינני סבורה כי לשון החוק שוללת את הפרשנות לה טענה המערערת, קרי כי שיעור המס ייקבע במועד פסק הדין בהתאם לכללי מס ההכנסה החלים על הנפגע במועד זה, תוך יישומם של כללים אלה הן על ההווה והן על העתיד.

במילים אחרות, אין די בקביעה לפיה המחוקק קבע כי יש ליישם את הכללים החלים במועד פסק הדין שעה שמדובר בניכויים הרלוונטיים למועד זה. קביעה זו אינה מייתרת את בירור השאלה האם יש ליישם כללים אלה תוך הנחה שמצבם של הנפגע ובני משפחתו יישאר "סטטי" או שמא תוך ההכרה בעובדה הוודאית כי חלוף הזמן ישנה את מצב הדברים ביחס ליישום הכללים.

3.ההתייחסות למשתנה של חלוף הזמן שונה לטעמי מהתייחסות לכל משתנה עתידי אחר. חלוף הזמן הוא ודאי ואיננו כרוך בכל ספקולציה או ניסיון לחזות את העתיד, וכך גם השלכתו של חלוף הזמן על הגילים של הנפגע ושל בני משפחתו. העובדה שלילד שהוא היום בן 5 ימלאו 18 בעוד 13 שנים, היא ודאית וברורה, ואינה מחייבת כל ספקולציה או ניסיון לחזות את העתיד. לכן, אינני רואה מניעה בלשון החוק ליישם את כללי מס הכנסה החלים על הנפגע "בעת קביעתם" של הפיצויים, תוך יישומם של הכללים הללו על תקופות עתידיות.

4.אינני סבורה כי המסקנה האמורה מנוגדת לקביעתו של בית משפט זה בע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל (4.8.1993). באותו עניין נקבע כזכור כי "ההכנסה בה יש להתחשב לאחר ניכוי מס הכנסה, אותו יש לנכות על פי סעיף 4(א)(2) לחוק, אינה נקבעת לפי שיעור המס העשוי לחול על הכנסתו של התובע בהתחשב בשינויים עתידיים..." (ההדגשה הוספה. שם, בפסקה 10). קביעה זו ניתנה בהתייחס למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי בקביעת שיעור המס יש להביא בחשבון שינויים שעשויים לחול במצבה המשפחתי של הנפגעת. אף אני אינני סבורה כי יש להידרש לשינויים עתידיים אפשריים וספקולטיביים במצבו האישי של הנפגע. אלא שלטעמי יש ליישם את המצב החוקי כפי שהוא במועד פסק הדין על הנתונים הקיימים והידועים באותו מועד – היינו על מצבו של הנפגע בהווה; ועל המצב בו הוא צפוי להיות בעתיד, בהינתן השלכותיו הידועות של חלוף הזמן.

5.ואכן, בית המשפט נוהג להביא בחשבון שינויים הנובעים מחלוף הזמן בפסיקת פיצויים גם בנושאים אחרים. כך למשל מביא בית המשפט בחשבון בעת קביעת פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות את העובדה שבשלב מסוים עתיד הנפגע לצאת לגמלאות (ראו, למשל: ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325, 341 (2006); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי, פסקאות כ"ו-כ"ז (9.4.2006); ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה, פסקה 19 (15.7.2007)). עובדה זו היא כמובן ספקולטיבית במידה מסוימת – שכן יתכן שגיל הפרישה ישתנה בעתיד, כאשר יגיע זמנו של הנפגע לפרוש. אולם, בית המשפט מתייחס למצב המשפטי במועד פסק הדין, ולגיל הפרישה בהתאם למצב זה. הוא מיישם את זכויותיו של הנפגע בהתאם – היינו הוא מניח פרישה לגמלאות בגיל בו פרישה כזו נהוגה בהתאם למצב החוקי ולמצב העובדתי של הנפגע נכון למועד פסק הדין, וקובע את ההכנסה העתידית הצפויה של הנפגע בהתאם. זאת, למעט במקרים בהם קיימות ראיות מיוחדות המצביעות על גיל פרישה שונה במקרה הספציפי.

באופן דומה אינני רואה מניעה כי בית המשפט יישם את המצב המשפטי הנוכחי על השינויים העתידיים בגילים של ילדיו של הנפגע. כמו מועד הפרישה לגמלאות – גם ביחס להשלכת גילי הילדים על נקודות הזיכוי של הנפגע, עשויים לחול שינויים. אולם, בית המשפט אינו נדרש להתייחס לשינויים אפשריים כאלה במצב החוקי, אלא למצב החוקי כמות שהוא במועד פסיקת הפיצוי. כך דורש המחוקק.

עוד ניתן להזכיר כי גם בתביעות תלויים נוהגת הפסיקה להביא בחשבון את גיליהם של הילדים בקביעת שיעור הפיצויים להם הם זכאים בגין אובדן תמיכה (ראו, למשל: ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 379-378 (1991); ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ברמן ז"ל, פ"ד נא(3) 502, 510-508 (1996); ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל, פסקאות 14, 19 (21.1.2010)). גם בהקשר זה, הפסיקה לא ראתה מניעה מליישם את ההשלכות של חלוף הזמן.

תכלית החקיקה

6.אני סבורה כי התוצאה לפיה יש ליישם את המצב החוקי במועד פסק הדין על שינוי הגילים העתידי של הנפגע ושל בני משפחתו, עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה. כידוע, הפיצוי הנזיקי נועד להשיב ככל האפשר את הנפגע למצב בו הוא היה אלמלא התאונה (ראו: ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 24 (28.6.2012); ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני, פסקה 49 (8.8.2019)). אכן, וכפי שהדגישה חברתי, השופטת וילנר, מטרה זו איננה המטרה הבלעדית של החוק, המכיל גם הסדרים המבטאים איזון בינה לבין תכליות נוספות, דוגמת ייעול ופישוט הדיון בתביעות לפי החוק ומניעת עומס יתר על משלמי הביטוח.

ואולם, לטעמי, כאשר ניתן להשיג את "מטרת העל" של השבת המצב לקדמותו, בלא שהדבר יפגע (למצער לא במידה רבה) במטרות האחרות, יש להעדיפה. מאחר שחלוף הזמן הוא עובדה ידועה, והשאלה מה יהיו הגילים של הנפגע ושל בני משפחתו בעתיד היא שאלה שהתשובה לה היא חד-משמעית וברורה, אינני סבורה כי קבלת הפרשנות המוצעת על ידי תכביד על הדיון בתביעות; והיא אף אינה צפויה לגרום לעומס נוסף על משלמי הביטוח.

כך, אף שהפרשנות המוצעת על ידי עלולה להביא למורכבות מסוימת נוספת בחישוב הפיצויים, אין מדובר במורכבות שדי בה כדי להימנע מיישומה. כל המשתנים הרלוונטיים ביחס להשלכת המצב החוקי על נקודות הזיכוי קיימים במועד פסק הדין, וכל שנדרש הוא ליישמם על האופן בו יהיה מקום לנכות בעתיד מס הכנסה מהכנסתו של הנפגע בהתאם למכלול הנתונים הידועים היום ובהתאם למצב החוקי הנוכחי.

7.חברתי, השופטת וילנר, ציינה בפסק דינה כי עמדת המערערת לא תקדם בהכרח את הגשמת העיקרון של השבת המצב לקדמותו, שכן הגשמתו של עיקרון זה כרוכה בקשיים מובנים בהתייחס לפסיקת פיצוי בגין נזקים עתידיים, הנובעים מהיעדר היכולת האנושית לחזות את העתיד. ואולם, אינני סבורה כי נימוק זה הוא רלוונטי בהתייחס לחלוף הזמן – זהו אולי הפרמטר היחיד לגביו יש ודאות בהתייחס לעתיד. חלוף הזמן משליך על הגיל (שהוא למעשה מדידה של הזמן שחלף), ולכן העדר היכולת לחזות את העתיד, אינו משפיע על עמדת המערערת ועל האפשרות לקבלה.

עוד ציינה חברתי כי התחשבות בשינויים הנובעים מחלוף הזמן, לא תגשים בהכרח את עיקרון השבת המצב לקדמותו, שכן העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים נוספים, קשים יותר לניבוי. היא התייחסה בהקשר זה לאפשרות של ביטול נקודות זיכוי ממס, מעבר אפשרי של הנפגע ליישוב ספר וכיו"ב. ואולם לטעמי השינויים אליהם התייחסה חברתי הם אכן שינויים שלא ניתן לחזות אותם, ועל כן אין מקום להתייחס אליהם במסגרת פסיקת הפיצויים לנפגע. כפי שהבהרתי, השינוי הנובע מחלוף הזמן ומהשלכתו על גילו של הנפגע והגילים של בני משפחתו הוא שונה – בהיותו שינוי ודאי, ולא כזה שנדרש לנבאו.

יפים לעניין זה דבריו של השופט א' ריבלין בע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פ"ד סא(2) 771, 781 (2006): "אף שאין להביא בחשבון משפחה 'רעיונית', עדיין יש להביא בחשבון משפחה 'דינאמית', לאמור: כזו שבה מספר הידות יורד בהגיע הילדים לגיל שבו הם יוצאים ממעגל התמיכה" (ההדגשה במקור. ראו גם: רע"א 3535/09 שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (6.9.2011)). שם נאמרו הדברים בהקשר של חישוב הפיצויים בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות", ואולם לטעמי ניתן להשליך מהם גם על ענייננו.

8.לכן, מאחר שלטעמי הפרשנות המוצעת על ידי המערערת עולה בקנה אחד עם לשון החוק והיא פרשנות אפשרית לקבוע בו; ומאחר שהיא אף עולה בקנה אחד עם תכלית החוק – יש לקבלה. בהתאם, אילו דעתי תישמע, נקבל את הערעור בנושא זה.

9.בכל הנוגע לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע – אני מצטרפת לעמדתה של חברתי כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לעניין זה.

ש ו פ ט ת

השופט י' עמית:

במחלוקת שנפלה בין חברותיי, אני מצרף דעתי לפסק דינה של השופטת י' וילנר.

1.אכן, כפי שציינה חברתי, השופטת ר' רונן, מבחינה לשונית, הפרשנות המוצעת על ידה היא אפשרית, אך דומני כי פשוטו של מקרא מתיישב יותר עם הפרשנות עליה עמדה חברתי, השופטת י' וילנר, שלפיה לצורך סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), אין להביא בחשבון שינוי עתידי בגיל הילדים.

ודוק: אכן, לצורך חישוב פיצויים בתביעות נזקי גוף אנו לוקחים בחשבון כי הניזוק וילדיו יאריכו חיים, ובהתאם לכך אנו מתחשבים בגיל הפרישה של הניזוק לצורך חישוב הפסדי השתכרות, ומתחשבים בכך שילדו של הניזוק יגיע לגיל 18 לצורך חישוב הידות בתביעות תלויים. ברם, ענייננו אינו בחישוב המהותי של הפיצוי בנזקי גוף, אלא בהוראה מיוחדת שנקבעה בחוק, שעניינה התחשבות בשיעור המס תוך הגבלת הניכוי. זאת, להבדיל מתביעות נזקי גוף "רגילות" שבהן החישוב נעשה על פי השכר ברוטו. במצב דברים זה, שבו המחוקק מצא להפחית מגובה הפיצוי על פי החוק, לעומת תביעת נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], איני סבור כי עלינו לילך צעד נוסף ולהקטין את הפיצוי עוד יותר, בהשוואה לתביעות אחרות.

2.ובכלל, כאשר בענייני מס עסקינן, הסיכוי לשינוי גדול יותר ולכן, מה שנראה ודאי לנוכח הגעת הילדים לגיל מסוים, עלול להתברר שלא ככזה. לכך יש להוסיף גם את החשש מ"מדרון חלקלק" בכל הנוגע לשינויים שלא קשורים לשכר ולשיעורי המס בעת מתן פסק הדין. לדוגמה, שינוי ודאי בשכר הממוצע העתידי במשק בחודש הקרוב וכיו"ב.

3.ולבסוף, ולא אחרון בחשיבותו. כפי שציינה חברתי השופטת וילנר, יש לקחת בחשבון גם את השאיפה לפשט ככל הניתן את חישוב הנזק, כחלק מהמגמה הכללית לייעול הדיון. מה שנראה פשוט לחלוטין כמו התחשבות בגיל הילדים בעתיד לצורך חישוב נקודות הזיכוי לצורך חישוב המס, עלול לגרום לתוספת התדיינות. כך, לדוגמה, האם יש להתחשב בכך שהילד אינו אמור להיות בחזקתו של הניזוק בהתאם להסכם הגירושין בין ההורים, וכיו"ב שאלות.

על רקע האמור לעיל, אני סבור כי יש לילך בדרך שבה הלכנו עד עתה, ולצורך חישוב שיעור המס על פי סעיף 4(א)(2) לחוק אין להביא בחשבון שינוי עתידי בגיל הילדים.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות (השופטים י' וילנר ו-י' עמית, כנגד דעתה החולקת של השופטת ר' רונן), לדחות את הערעור כאמור בפסקה 19 לפסק-דינה של השופטת וילנר; ופה-אחד, כאמור בפסקה 21 לפסק-דינה.