ע"א 4615/96 משה וקנין נ. "סהר"- חברה ישראלית לביטוח בע"מ

השופט א' מצא:

המערער נהג במכונית. אחיו התפרץ לכביש לפני חזית המכונית. המערער בלם אך לא הצליח למנוע פגיעה באחיו. כתוצאה מן הפגיעה נפטר האח. המשיבה ביטחה את שימושו של המערער במכונית.

בעקבות התאונה הגיש המערער נגד המשיבה, לבית משפט השלום, תביעה לתשלום תכוף. בתביעה נטען שכתוצאה מן האירוע נגרם למערער זעזוע נפשי, שבעטיו חדל ואינו מסוגל לעבוד ולתפקד. לתביעה צורפה חוות דעת של מומחה לפסיכיאטריה, על-פיה נקבעה למערער נכות תיפקודית זמנית מלאה (100%) שמקצתה (20%) יש לזקוף על חשבון הפרעה נפשית קודמת. בגדר הסדר מוסכם שילמה המשיבה למערער תשלום תכוף בסך 22,000 ש"ח בכפוף לתוצאות התביעה העיקרית שתוגש מטעמו.

משהוגשה התביעה העיקרית, לבית המשפט המחוזי, הודתה המשיבה בחבות כלפי המערער. בית המשפט המחוזי מינה מומחה רפואי, והמומחה קבע כי למערער נכות בשיעור 20% שרק מחציתה יש לזקוף לזעזוע הנפשי שנגרם לו עקב התאונה. בהעדר מימצא מניח את הדעת ביחס למצבו של המערער, מאז התאונה ועד למועד בדיקתו על-ידי המומחה, החליט בית המשפט, חרף התנגדות המשיבה, לאמץ לעניין זה את קביעת המומחה שבדק את המערער לקראת הגשת התביעה לתשלום תכוף. בפסק הדין נקבע כי עילתו של המערער אינה מעוגנת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלא בהלכתו של בית משפט זה ברע"א 448/87 אלסוחה נ'

דהאן , פ"ד מד(3) 397. ביישמו הלכה זו על מקרהו של המערער קבע בית המשפט, כי המערער הוכיח זכאות לפיצוי רק בגין תקופת הנכות הזמנית; אך אינו מקיים את התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה

בגין תקופת הנכות הקבועה. למערער נפסקו פיצויים בסכום קטן לאין ערוך ממה שנדרש בתביעתו, ומסכום זה נוכה שוויו המשוערך של התשלום התכוף.

בערעור שלפנינו ניסתה באת-כוח המערער לשכנענו, כי עילתו של המערער נעוצה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ומטעם זה התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה , והמצמצמים את היקף תחולתה, כלל אינם חלים בעניינו. בערעור-שכנגד נטען, כי תנאי הלכת אלסוחה אינם מתקיימים ביחס למערער גם בגין תקופת הנכות הזמנית.

לנוכח הודיית המשיבה, לפני בית המשפט המחוזי, בחבותה כלפי המערער, לא ראינו יסוד להתערב בפסק הדין בכל הנוגע להכרה בזכאותו של המערער בגין תקופת הנכות הזמנית. מאידך, לא ראינו יסוד לקבל את עמדת המערער, שאת זכאותו לפיצוי ראוי היה לבדוק על-פי אמות המידה של חוק הפיצויים. כדי שתקום לו עילה לפי החוק היה על המערער להראות שכתוצאה מן התאונה נגרם לו "נזק גוף". מן העובדות עולה, כי למערער נגרם זעזוע נפשי, אלא שהזעזוע לא נגרם לו כתוצאה מפגיעה בתאונה אלא מן הפגיעה שנגרמה לאחיו בתאונה. בעובדה כי היה זה המערער עצמו אשר דרס את אחיו למוות אין כדי להוציא את מקרהו מגדר המקרים בהם מכיר הדין, במיגבלות ובצמצום, בזכאותו לפיצויים של "קרוב נוכח" בשל זעזוע נפשי שנגרם לו עקב נזק גוף שנגרם לקרובו לנגד עיניו (השווה ע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ'

ברנע , דינים עליון לח 967). שאם לא תאמר כן נמצאת מרחיב את גדר הזכאות לפיצויים באופן שכל נהג פוגע, או אף עד אקראי לתאונת דרכים, יהיו זכאים לפיצוי בשל הזעזוע הנפשי שנגרם להם ממעורבותם בתאונה או ממראה עיניהם, ללא כל קשר לקיום זיקה אישית מיוחדת בינם לבין הנפגע.

מטעמים אלה, ומבלי שמצאנו טעם לעסוק ביתר השאלות בהן נחלקו בעלי הדין, הננו מחליטים לדחות את הערעור ואת הערעור-שכנגד. ובנסיבות העניין הננו נמנעים מעשיית צו להוצאות.