ע"א 4698/99 מדינת ישראל נ. יוסי מירילאשוילי

בדבר מעצרו או שחרורו בבית המשפט המחוזי - אליו הוחזר הדיון - על פי בקשה שתוגש על ידי התביעה תוך חמישה עשר ימים.

התביעה סברה, כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון במעצרו/שחרורו של המבקש, משום שהוא היה כבר עצור בשל כתב האישום שהוגש נגדו בתיק הנוכחי, תקופה מצטברת מעבר לתשעה חדשים, לפני שמשפטו הסתיים בהכרעת דין כאמור בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים); ועל כן פנתה לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק האמור. הדיון בבקשה האמורה הועבר אלינו.

עמדת התביעה, שמכוחה לא הוגשה הבקשה לבית המשפט המחוזי - אלא לבית המשפט העליון - היא: כי משהוחזק המשיב במעצר תקופה מצטברת מעבר לתשעה חדשים לפני שמשפטו הסתיים בהכרעת הדין שבוטלה בערעור כאמור, אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בהמשך מעצרו ואין מנוס מפניה לשופט של בית המשפט העליון להארכת מעצר/ מעצר מחדש, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. מאידך גיסא, סבור ב"כ המשיב: כי על התביעה היה למלא אחר החלטתו של בית משפט זה בע"פ 5249/98 הנ"ל כלשונה, לאמור: לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להמשך המעצר; וכי כל עוד לא החליט בית המשפט המחוזי, שאין לו סמכות לעשות כן לא היתה התביעה רשאית לפנות לבית המשפט העליון בבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

עמדת התביעה, לפיה אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון במעצרו/ שחרורו של המבקש, אינה מקובלת עלינו. ב"כ הצדדים לא הצביעו על הוראה בחוק המעצרים, המתייחסת במישרין למצב הדברים שנוצר בענין שבפנינו; ונראה כי מצב דברים זה לא נחזה על ידי מנסחי החוק. ברם, לשיטתנו - כפי שתוצג להלן - מתחייב ההסדר שעל פיו יש לנהוג במקרה כזה, מן ההוראות הקבועות בחוק המעצרים בענין "מעצר עד לערעור" - לאמור: לאחר שניתן פסק הדין בערכאה הדיונית - בסעיפים 22 ו63- לחוק האמור.

וזו לשון הסעיפים האמורים:

"22.(א) ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו עונש מאסר בפועל, והתובע הודיע כי בכוונתו לערער על קולת העונש ולבקש מאסר בפועל, רשאי בית המשפט שהרשיע את הנאשם לשחררו בערובה או, עם שוכנע שיש חשש שיימלט, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הודעת ערעור.

(ב) הוגשה הודעת ערעור על פסק דין על ידי תובע, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות סעיף 21.

63.זוכה נאשם, בוטל האישום או הופסקו הליכי המשפט, ישוחרר מיד ממעצרו, אם הוא עצור; ואם שוחרר בערובה, יופטרו הוא וערביו מערבותם ויוחזר הערבון הכספי, הכל לפי הענין; ואולם אם הודיעה התביעה כי בדעתה להגיש ערעור, רשאי בית המשפט לשחררו בערובה מטעמים שיירשמו, או להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת הודעת הערעור".

עמדת התביעה לוקה, לשיטתנו, ב"חולשה" המונעת את קבלתה. ככל שהדבר נוגע לענין שבפנינו, מדברים הסעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים בנאשם ש" משפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין ". במקרה דנא, נגמר משפטו של המשיב בערכאה הראשונה בהכרעת דין; והדרך היחידה להחיל עליו את הוראות הסעיפים הנ"ל, היא לראות בביטול פסק הדין שניתן בעניינו בבית המשפט המחוזי והחזרת הדיון לבית משפט זה למתן פס"ד אחר, משום מחיקת פסה"ד המקורי והחזרת גלגל הזמן לאחור כאילו לא ניתנה כלל "הכרעת דין" בעניינו. זאת, על אף שעד למתן פסה"ד בבית משפט זה, ריצה המשיב עונש מאסר; ותקופת המעצר שקדמה למתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי, "נבלעה" בעונש המאסר שנגזר עליו ובכך חדלה מלהוות "תקופת מעצר".

וזאת גם זאת, אילו נתקבלה עמדת התביעה, לא היה בית המשפט שלערעור - במקרה דנא בית המשפט העליון - מוסמך להורות על מעצרו של המשיב עם הקראת פסה"ד, שביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת משום שלפי עמדת התביעה, הסמכות להורות על מעצרו נתונה אך ורק לשופט של בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים; ובקשה בענין זה לא הוגשה ולא נדונה לגופה. ואם יטען הטוען כי בית המשפט העליון, בהרכב שדן בערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה רשאי להאריך את המעצר על פי הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים גם ללא בקשה ודיון כאמור, באה ההשוואה למקרה שבו ערכאת הערעור היא בית משפט מחוזי ומלמדת שאין זו הדרך הנכונה. אילו בוטל פסה"ד במקרה כשלנו בערעור בבית משפט מחוזי - כבית משפט לערעורים על פס"ד של בית משפט השלום - הכל מסכימים, שלא היה בסמכותו לעשות שימוש בהוראות סעיף 62 לחוק המעצרים. במקרה כזה, היה הנאשם חופשי לנפשו עד לדיון במעצרו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. לשיטתנו הדעת אינה סובלת תוצאה כזו. "חולשה" זו של עמדת המדינה מלמדת, שאין מנוס מלתהות אחר תכלית ההוראות שנקבעו בסעיפים 22 ו63- חוק המעצרים; ולבחון על רקעה של תכלית זו, אם ניתן ליישם הוראות אלו "בהשאלה" על המקרה שבפנינו.

סעיף 63 לחוק המעצרים, מעניק לבית המשפט שלערעור סמכות "מקורית" להורות על מעצרו של מי שזוכה - או שמשפטו הסתיים בערכאה הראשונה מטעם אחר מן הטעמים הנקובים בגוף הסעיף - למשך 72 שעות, כאשר התביעה מודיעה על כוונתה לערער על פסק הדין. זאת, ללא קשר למשך התקופה שבה היה הנאשם עצור עד למתן פסק הדין. ואילו סעיף 22(ב) לחוק המעצרים מסמיך במקרה כזה את בית המשפט של ערעור, לצוות על מעצרו של הנאשם (המשיב בערעור) - עד לסיום ההליכים בפניו - בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק המעצרים; וגם זאת, ללא קשר לתקופה שבה היה נתון במעצר עד למתן פסק הדין בערכאה הדיונית. סמכות המעצר הנתונה לבית המשפט שלערעור הינה, איפוא, סמכות "מקורית". דינו של בית המשפט שלערעור בהקשר זה, כדין הערכאה הדיונית, בשינויים המתחייבים מן הענין.

מצב דברים זה מלמד, כי להשקפת המחוקק יש להבחין בכל הקשור למעצרו של נאשם: בין "יחידת הדיון" הדיונית, לבין "יחידת הדיון" הערעורית. לענין המעצר, אלו הן שתי "יחידות" נפרדות. תקופת המעצר בשלב הערעור, אינה "המשך" של תקופת המעצר בשלב הדיוני, אלא תקופת מעצר "מקורית"; כאשר גם לגביה חלות הוראותיו של סעיף 21 לחוק המעצרים והמתחייב מיישומן, בשינויים המתחייבים מן הענין.

במקרה שבפנינו הסתיים ה"שלב הדיוני" המקורי; ועל פי הוראתו של בית המשפט שלערעור, נפתח בבית המשפט המחוזי שלב דיוני "חדש". לערכאת הערעור יש, כמוסבר לעיל, סמכות מעצר מקורית בכל הקשור למעצרו של נאשם עד לסיום הדיון בערעור; ופשיטא, שאם מוסמכת היא להורות על מעצרו של הנאשם במהלך הדיונים בפניה, הרי היא מוסמכת להורות על מעצרו, גם כאשר היא מחזירה את הדיון בעניינו לערכאה הדיונית, לה שמורה סמכות המעצר הבסיסית במסגרת ההליך החדש

הנפתח בפניה. במסגרת הליך זה, ישקול בית המשפט, כמובן, גם את העובדה שהנאשם כבר היה במעצר תקופה ארועה וגם את הזמן הדרוש לסיום המשפט.

ולא נעלם מעמנו כי סעיף 22 לחוק המעצרים מדבר בערעור המוגש מטעם התביעה ; ואינו אומר דבר בקשר לערעור המוגש מטעם הנאשם. ברם, לשיטתנו, רשאים אנו להחיל הוראות אלו גם לגבי ערעור המוגש מטעם הנאשם; שאחרת - נותרת ערכאת הערעור ללא סמכות מעצר ביחס לנושא שעניינו מתברר בפניה המקרה שבפנינו מדגים את האבסורד הכרוך בכך. יתר על כן מסקנה זו מתחייבת מקל וחומר: הואיל וביחס לנאשם שזוכה קיימת סמכות מעצר במהלך בירורו של ערעור מטעם התביעה, על אחת כמה וכמה שמתחייבת סמכות כזו כשהמדובר בנאשם שהורשע המערער נגד הרשעתו וערכאת הערעור, אף שהחליטה על ביטול ההרשעה, לא ראתה לזכותו. כזה הוא המקרה נשוא הדיון.

אכן, מצב דברים זה קורא להתערבות המחוקק וככלל, בית המשפט הזה אינו נוטה ליטול על עצמו מעשה חקיקה. ברם, בנסיבות הענין אין מנוס מכך; משום שהדעת אינה סובלת מצב דברים, שבו תהיה ערכאת הערעור משוללת סמכות מעצר רק בשל כך שהערעור שבפניה לא הוגש בידי התובע. התוצאה הקשה האמורה מחייבת אותנו למלא את החסר ולהחיל הסדר זהה גם על ערעור המוגש מטעם הנאשם. השיטה המקובלת עלינו אינה מתקנת את החוק ואף אינה משנה אותו מן ההיבט העקרוני; אלא אך משלימה את שנשמט ממנו בלא משים.

אכן, אף אחת משתי השיטות - זו המוצעת מטעם התביעה וזו המקובלת עלינו - אינה נעוצה בהוראה המסדירה במישרין את סוגית המעצר במצב שבו בית המשפט שלערעור מבטל פסק דין - בעקבות ערעור שמגיש נאשם - ומחזיר את הדיון לערכאה הדיונית למתן פסק דין מחדש. ברם, להערכתנו, השיטה המקובלת עלינו, לא רק עולה בקנה אחד עם הוראות הסעיפים 63 ו22- לחוק המעצרים, אלא מתחייבת מהן. שיטה זו אינה מבחינה בין ערעור המוגש מטעם התובע לבין כזה המוגש מטעם הנאשם; ואינה מותירה את בית המשפט שלערעור חסר סמכות מעצר, כמתחייב מן השיטה המוצעת על-ידי המדינה. זאת ועוד, השיטה המקובלת עלינו שומרת על זכויותיו של הנאשם: השיקולים להחזקה במעצר/לשחרור בערובה יהיו אלו הקבועים בסעיף 21 לחוק המעצרים ולא אלו שמכוחם מיישם שופט בבית המשפט העליון את סמכות ההארכה הקבועה בסעיף 62 לחוק המעצרים; ולנאשם פתוחה דרך הערר שאינה קיימת כאשר המדובר בהארכת מעצר מכח הוראות סעיף 62 הנ"ל.