ע"א 476/11 ענת בייפוס נ. הפול המאגר לביטוח רכב חובה בע"

השופט י' עמית :

1.

המנוח, רפאל בייפוס ז"ל, יליד 3.2.1972, קיפח את חייו בתאונת דרכים ביום 2.6.2005. המנוח הותיר אחריו אלמנה ושתי בנות קטינות, שהן התלויות והיורשות של המנוח, הן המערערות שבפנינו.

2.

בית משפט

קמא, העמיד את הפסד ההשתכרות של המנוח לצורך חישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות, על שילוש השכר במשק, ואת שכרה של האלמנה, לצורך חישוב הקופה המשותפת, על הסך של 5,823 ₪ בניכוי מס. חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות נעשה בהתאם לשיטת הידות (כולל ידת חיסכון), כאשר גיל הפרישה של המנוח הועמד על 67 וגיל התלות של הבנות הועמד על 20, ושליש ידה בגילאים 18-20.

עוד נפסק לזכות העזבון פיצוי בגין אובדן הפנסיה של המנוח מהיום בו אמור היה לפרוש מעבודתו ועד לתום תוחלת חייו (בהתאם להלכה בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (לא פורסם, 7.9.2010). בית משפט קמא היה נכון להכיר עקרונית בהפסד קצבת הזקנה לה היה המנוח זכאי אילולא התאונה, אך הגיע למסקנה כי הפסד העזבון מתקזז מול החיסכון בדמי הביטוח הלאומי שהיה על המנוח לשלם במהלך השנים לצורך רכישת זכויותיו לקיצבת זקנה. בנוסף, פסק בית משפט קמא סך של 300,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל ואב, הוצאות קבורה ונזק לא ממוני בשיעור של 25% מהסכום המכסימלי. סך הפיצוי שהגיע לעזבון עמד על כ-4.74 מיליון ₪, מסכום זה נקבע כי יש לנכות את גמלאות המל"ל בסכום מהוון של כ-3.9 מיליון ואת פנסיית השארים המשתלמת למערערות מקרן הפנסיה "גילעד" בסכום מהוון של כ-2.42 מיליון ₪.

מאחר שלפי הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, זכאיות התובעות לפחות ל-25% מהפיצויים שנפסקו לאחר ניכויי תגמולי הפנסיה, ולפני ניכויי תגמולי המל"ל (ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עזבון המנוחה פורמן ז"ל , פ"ד מו(1) 133, 146-147 (1991); ע"א 3053/98 געדי נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(1) 933, 936

(1999)), התוצאה הסופית היתה שנפסק לזכות המערערות פיצוי בסכום של כ-580,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

3.

בערעור שבפנינו, הלינו המערערות על כל פריט וראש נזק בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי לא היה מקום לנכות את תגמולי קרן הפנסיה, ולמצער, כי היה מקום "להקפיא" את סכום הניכוי עד למתן פסק דין בתביעת השיבוב שהגישה קרן הפנסיה כנגד המשיבה; כי בחישוב ההפסדים בשנים האבודות היה צריך להניח כי גיל התלות של הבנות הוא עד גיל 24; כי המנוח היה משתכר עד גיל 70; כי יש להגדיל את הסכום שנפסק בגין אובדן שרותי אב ובעל; וכי בנוסף לפיצוי בגין 25% בגין הסכום המקסימלי, היה צריך לפסוק גם בגין 21 הימים בהם אושפז המנוח בבית החולים עד לפטירתו.

המשיבה הגישה אף היא ערעור שכנגד, אך חזרה בה בהמלצת בית המשפט.

4.

אומר בקצרה, כי לא מצאתי ממש באף אחד מטענות המערערות. המנוח היה שכיר, וככזה רשאי היה בית המשפט להעריך הפסד השתכרותו עד גיל 67; בחישוב ההפסדים בשנים האבודות מקובל להעמיד את גיל התלות של בנות עד גיל 20; ומקום בו הנפגע נפטר כתוצאה מהתאונה, הרי שיש לפסוק את הסכום המקסימלי של 25% גם כאשר קדמו לפטירה מספר ימי אישפוז (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים 759-760 (מהד. 3); ע"א 116/81 עיזבון המנוח אהרון קנאפו נ' ארנון תוסיה כהן , פ"ד לו(4) 580); ע"א (מחוזי חיפה) 2015/05 עיזבון המנוח מיכאל מולדבסקי ז"ל נ' שלמה חזן (לא פורסם, 24.1.2007)).

5.

הנושא המרכזי בערעור הוא ניכוי תגמולי הפנסיה. מאחר שבמקרה דנן, אין חולק כי קרן הפנסיה כבר הגישה תביעת שיבוב כנגד המשיבה, הרי שאין המערערות יכולות לטעון לתחולתו של סעיף 86 לפקודת הנזיקין (ע"א 7696/09 אילנה עמיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ

(לא פורסם, 12.5.2011), והמערערות אף לא הניחו כל תשתית עובדתית לטענה כי מדובר בחוזה ביטוח. יתר על כן, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בפני בית משפט

קמא כי יש לנכות את תגמולי הפנסיה ואף הסכימו על שווין המהוון. אציין, כי הדיון בתביעת השיבוב בין קרן הפנסיה לבין המשיבה הותלה עד לסיום ההליך דכאן, כאשר המשיבה אינה כופרת בזכות השיבוב של קרן הפנסיה. אלא שקרן הפנסיה משלמת למערערות תגמול חודשי, בעוד המשיבה נדרשת לשפותה בסכום חד-פעמי, ועל כך נסבה ההתדיינות בין הצדדים בתביעת השיבוב. לכן, ככל שקרן הפנסיה והמשיבה יגיעו להסדר ביניהם או שיינתן פסק דין בתביעת השיבוב

אין בכך כדי להשפיע על התוצאה בתביעה שבפנינו, באשר אין חולק, כאמור, על השווי המהוון של תגמולי הפנסיה.

6.

אשר על כן דין הערעור להידחות. המערערות ישאו בשכר טרחת עורך דין המשיבה בסך 10,000 ₪.