ע"א 4760-23 ע"א 4760-23

בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 12043-04-19 מיום 24.4.2023, במסגרתו חויבה המבקשת בתשלום דמי שימוש בנכסים המצויים על מקרקעין שבבעלות המשיבה. דמי השימוש הועמדו על סך של 223,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל חודש, וזאת באופן רטרואקטיבי, החל מיום 4.4.2019.

מתוך הסכום שנפסק המבקשת שילמה למשיבה סך של שני מליון ₪. במסגרת הבקשה שלפניי עתרה המבקשת לעיכוב תשלום יתרת הסכום שנפסק, שהוערך על ידה כעומד על סך כ-12 מליון ₪ כולל מע"מ בגין דמי שימוש לתקופת העבר, וכן עיכוב סכום השווה לדמי שימוש עתידיים, החל ממועד הגשת הבקשה ועד להכרעה בערעור.

1.המבקשת היא עמותה ללא מטרות רווח המספקת שירות רפואי וסיעודי לקשישים סיעודיים ותשושים, ביניהם ניצולי שואה וקשישים שנטען כי מופנים למרכז הגריאטרי על ידי משרד הבריאות והרווחה (להלן גם: העמותה). המבקשת עושה שימוש בנכסים המצויים בתחום המרכז הרפואי "שיבא" תל השומר בשטח כולל של כמעט 9 דונם, ונמצאים כאמור במקרקעין שבבעלות המשיבה (להלן: המדינה). לפי הסכם שנחתם בשנת 1988 ובמשך 26 שנים, עשתה העמותה שימוש בנכסים מבלי ששילמה עבורם תמורה למדינה. במרץ 2014 הודיעה המדינה על רצונה להפסיק את שימוש העמותה בנכסים ולהשיבם לידה. לאחר שהמבקשת דחתה את הודעת המדינה וניסיונות ליישוב המחלוקת לא צלחו, הגישה המדינה באפריל 2019 את התביעה מושא הבקשה שלפניי, לתשלום רטרואקטיבי של דמי שימוש במקרקעין, החל מיום 1.1.2015 ועד לפינוי המקרקעין בפועל.

2.בתמצית שבתמצית, בית המשפט דחה בפסק דינו את טענות העמותה כי ההסכם שנכרת עמה היה לשימוש בנכסים לתקופה בלתי הדירה, בלתי מוגבלת וללא תמורה, וקבע כי גם מנכ"ל העמותה ומומחה מטעמה מכירים בחובת תשלום בעבור השימוש בנכסים. בתוך כך, נקבע כי טענות העמותה כי השביחה והשקיעה בנכסים סך של כ-89 מליון ₪ וכן כי היא זכאית להגנות מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 – לא הוכחו. דמי השימוש הראויים נקבעו בהתאם לאחת החלופות שהוצעו על ידי מומחה בית המשפט, והועמדו כאמור על סך של 223,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל חודש. תקופת השימוש צומצמה ביחס לדרישת המדינה ונקבעה להחל מיום הגשת התביעה, יום 4.4.2019.

3.על רקע זה הוגשה הבקשה שלפני, בגדרה כאמור מבקשת העמותה את עיכוב תשלום הכספים שנפסקו לחובתה, למעט סך של שני מליון ₪ שכבר שולמו.

לוז טענתה של המבקשת הוא כי מימוש פסק הדין יביא את העמותה לחדלות פרעון ולסגירת שערי המרכז הגריאטרי. לשיטתה, בעוד שמימוש פסק הדין במלואו יסב לעמותה ולציבור בכללותו נזק בלתי הפיך ויגרום לערעור להפוך לתיאורטי, קבלת הבקשה לא תסב כל נזק למשיבה ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה. זאת מכיוון שבמשך כ-30 שנות פעילות המדינה לא דרשה מהעמותה דמי שכירות, ואין בעיכוב נוסף בתשלום כדי לפגוע בה. המבקשת הדגישה כי ההוצאה החודשית הריאלית עבור העמותה בתוספת מע"מ עומדת על 261,000 ₪ לחודש, וטענה, בין היתר, כי חיובה בתשלום דמי שכירות לתקופת העבר יוביל אותה לגרעון בסך 8.2 מליון ₪, נכון לסוף שנת 2022; כי כיום, בעקבות תשלומים חוץ מאזניים ששולמו בשנת 2023, העמותה כבר מצויה בגרעון; כי רק תשלום דמי השכירות השוטפים-העתידיים, המסתכמים לסך של 3.1 מליון ₪ בשנה, יביא את העמותה לגרעון שנתי של מליוני ₪; וכי העמותה פועלת בניסיון לגבות כספים לצורך ביצוע פסק הדין, כשלשיטתה, 70% מתשלום דמי השימוש לעבר ולעתיד צריכים להיות מוטלים על משרד הבריאות והרווחה.

המבקשת טענה כי סיכויי הערעור להתקבל תומכים אף הם בקבלת הבקשה, בין היתר בשל כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על הנחה שגויה לפיה המבקשת עושה שימוש במקרקעין מכוח רישיון שמקורו בהסכם שחתמה בשנת 1988 מול תל השומר, בעוד שמערכת היחסים ונסיבות מתן הרישיון על ידי המשיבה, מלמדות על כך שמדובר ברישיון שימוש בלתי הדיר וללא תמורה. עוד במישור סיכויי הערעור נטען כי היה מקום להפחית מדמי השימוש בהם חויבה העמותה את עלויות הכספים שהשקיעה במקרקעין לאורך השנים.

4.המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. ביחס לסיכויי הערעור נטען, בין היתר, כי מסקנת בית המשפט לעניין אי הדירותו של הרישיון מבוססת ונכונה, וכי הטענות להשקעת הכספים במקרקעין לא הוכחו בערכאה הדיונית ומהוות הרחבת חזית בהליך הנוכחי. במישור מאזן הנוחות, נטען כי המסמכים שצורפו לבקשה אינם מציגים את מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה, וכי העמותה ממומנת באופן מלא על ידי ארבע רשויות מקומיות חזקות (רמת גן, גבעתיים, קריית אונו וסביון) שיכולות להעניק סיוע כספי רחב יותר לעמותה. עוד נטען כי ממסמכי העמותה עולה כי היא פועלת לגיבוש הסדר בין הרשויות שיאפשר את המשך פעילותה והעמותה אף נערכה לאפשרות שתידרש לשלם דמי שכירות באמצעות הפרשת סך של 804,000 ₪, ובמכלול הדברים, אין לומר כי מימוש פסק הדין יביא את העמותה לחדלות פרעון. לצד זאת, המשיבה נכונה לאפשר פריסת תשלומים של החיוב הכספי לתקופה קצובה של עד 18 חודשים, ובלבד שהעמותה תעמוד בתשלומים החודשיים השוטפים ותחתום על הסכם שכירות עדכני.

5.ההלכות לגבי עיכוב ביצוע פסק דין ועיכוב ביצוע של פסק דין כספי בפרט ידועות ומוכרות, ואחזור על עיקרי הדברים. על דרך הכלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין ולא תמנע מהזוכה ליהנות מפרותיו. אי לכך, על מבקש עיכוב הביצוע מוטל הנטל להראות כי סיכויי הזכייה בערעור ומאזן הנוחות נוטים לטובתו. הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו בחיוב כספי, שכן על פי רוב, ביצוע פסק הדין לא יוביל לנזק בלתי הפיך (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2010) (להלן: עניין סונול); ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, פסקה 5 )11.8.2013); ע"א 4768/15 בן דב נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק), פסקאות 18-17 (8.10.2015)). בין החריגים לכלל זה נמנים מקרים שבהם מבקש עיכוב הביצוע מוכיח כי תשלום החיוב הכספי יגרום לו לקריסה כלכלית או יסב לו נזק רב (ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 17 (3.4.2023); ע"א 7054/21 איכות קייטרינג שולץ 1997 בע"מ נ' צח ייבוא ושיווק חומרי ניקוי וכלים חד פעמיים בע"מ, פסקה 6 (1.11.2021); עניין סונול, פסקה 6).

6.במקרה דנן, בהינתן שהמבקשת שילמה עד כה למשיבה סכום כולל של שני מליון שקלים על חשבון פסק הדין; בהינתן גובה החיוב, והטענות להשלכות שעלולות להיות לתשלום מלוא הסכום על מצבה הפיננסי של העמותה; בהינתן שהמרכז הגריאטרי משמש בית ליותר מ-200 קשישים תשושי גוף ונפש, שבמקרה של סגירת המרכז יאלצו לעבור למרכז חלופי על כל הקושי הכרוך בכך; ובהינתן זהות הצדדים, והעובדה שבמשך שנים רבות המדינה לא דרשה דמי שכירות בעבור השימוש במקרקעין; בהינתן כל אלה – איני רואה במה יגרע חלקם של המשיבה והציבור אם תשלום יתר הכספים שנפסקו בפסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור.

הנה כי כן, די בשיקולי מאזן הנוחות כדי להכריע בבקשה בנסיבות המקרה שלפנינו, ואיני רואה להידרש לסיכויי הערעור.

7.אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת.

אין צו להוצאות בגין בקשה זו.