ע"א 4827/01 קבוצת לב לאופיר בע"מ נ. וולקינד שאול

מבוא

1.זוהי בקשה למתן סעד זמני עד למתן פסק דין בערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י.כהן), שניתן ביום 6.5.01, לפיו נדחתה תביעת המערערת לקבל סעד הצהרתי לפיו מחצית מהזכויות בנכס המקרקעין הידוע כחלקה 106/2 בגוש 11192, (להלן: "הדירה") שייכות למשיב 1.

העובדות הרלוונטיות

2.המשיב 1, וולקינד שאול, היה בעל השליטה ומנהל, יחד עם שניים נוספים, בשתי חברות: א.מ.ד.ן מתקני חשמל בע"מ ו"דלון" הנדסת חשמל בע"מ (להלן: "החברות"). במסגרת פעילותן השוטפת, רכשו חברות אלו סחורות מאת המבקשת, כשהמשיב היה ערב באופן אישי לחובן. החברות לא סילקו את חובן למבקשת, ומשכך הגישה זו ביום 13.10.98, נגד החברות ונגד המשיב 1 ושותפיו, תביעה כספית על סך 1,250,000 ש"ח (להלן: "התביעה הכספית").

בתאריך 20.7.98, ועוד בטרם הגישה המבקשת את תביעתה הכספית, חתמו המשיבים על תצהירים, לפיהם העביר משיב 1 לאשתו, משיבה 2, את זכויותיו בדירה ללא תמורה. בתאריך 1.10.98, הוצאה שומת רכישה הפוטרת את המשיבים מתשלום מס על העסקה, באשר היא בוצעה ללא תמורה, ובאותו יום הועברו הזכויות במרשם על שם משיבה 2. באותו יום אף כרתו המשיבים הסכם ממון לפיו מעביר המשיב 1 את זכויותיו בדירה לאשתו. הסכם ממון זה קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ביום 27.10.98.

3.ביום 8.11.98, הטיל בית המשפט המחוזי שדן בתביעה הכספית, עיקול על הדירה, וזה בוטל מאוחר יותר, לאחר שהתברר לבית המשפט כי הזכויות בדירה רשומות על שם משיבה 2, שאינה צד לתביעה הכספית. ביום 16.5.99, ומשנודע לה כי לא תוכל לרשום עיקול על הדירה, הגישה המבקשת תביעתה נשוא ערעור זה, למתן פסק דין הצהרתי לפיו משיב 1 הוא בעל מחצית הזכויות בדירה, וכי הסכם הממון לפיו הועברו הזכויות למשיבה 2, הינו למראית עין בלבד, ונועד למלט נכסים של משיב1-.

4.בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את תביעת המבקשת תוך שהוא קובע כי העברת הזכויות בדירה נעשתה ביום 1.10.98, בהתאם לתצהירים שנחתמו בחודש יוני באותה שנה, ללא כל זיקה להסכם הממון, שנחתם מאוחר יותר, ואשר קיבל תוקף של פסק דין לאחר שהעברת הזכויות במרשם המקרקעין כבר בוצעה.

על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש הערעור לבית משפט זה, ויחד עמו הבקשה דנן בה עתרה המבקשת לרישום הערת אזהרה על הדירה, עד שיינתן פסק דין בערעור.

5.המבקשת טענה בפנינו כי אי-היענות לבקשתה תגרום לה נזק רב, שכן במידה ויתקבל ערעורה, לא תוכל לממש את זכויותיה כלפי משיב 1, ובכך יתיתר, הלכה למעשה, ערעורה. משיבה 2 טענה מצידה כי סיכויי המבקשת לזכות בערעורה הם קלושים, וכי היא לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות את הנזק שייגרם לה מעצם דחיית בקשתה.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל. הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שהתביעה נדחתה על ידי הערכאה הדיונית. על המבקש סעד זמני בערעור רובץ נטל כבד להראות כי סיכויי הצלחתו בערעור גבוהים, וכי במידה ותידחה בקשתו לסעד זמני ייגרם לו נזק רב. בענייננו, אומנם ספק בעיני אם עמדה המבקשת בנטל להראות כי סיכויי הצלחתה בערעור טובים, אך יחד עם זאת, ולאחר שנתתי דעתי למאזן הנוחות, הגעתי למסקנה כי דחיית הבקשה תייתר, הלכה למעשה, את הערעור. הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה כי רישום הערת אזהרה אין בו לכאורה לגרום נזק למשיבה 2, הואיל וממילא רשומה על הדירה משכנתא בסך 200,000 ש"ח, אותה צריכה משיבה 2 לפרוע בטרם תבצע העברת זכויות כלשהי בדירה.

לפיכך, אני מחליט להותיר על כנה את הערת האזהרה שנרשמה בעקבות פסיקתה מיום 23.11.99 של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"א 641/99, ובלבד שהמבקשת תפקיד בבית המשפט, תוך 7 ימים, ערבות בנקאית צמודה וללא הגבלה בזמן, בסך של 100,000 ש"ח.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.