ע"א 5011/01 יניב יוסף נ. מדינת ישראל

1.לבית משפט השלום ברמלה הוגש כתב אישום בו נטען כי העורר תקף את אשתו ואיים עליה בנוכחות ילדיהם, ובכך עבר עבירות לפי סעיפים 379 בשילוב עם סעיף 382, וכן סעיף 192 לחוק העונשין.

ביחד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך היא גם הבהירה, כי אם תוצע על ידי העורר חלופת מעצר ראויה, היינו, שתהיה ברדיוס של 500 מטר מבית המתלוננת, היא לא תעמוד על מעצר-ממש. בית המשפט התבקש להוסיף ולאסור על העורר ליצור קשר ישיר או עקיף עם אשתו, ועל מנת להבטיח את כל אלה התבקש בית המשפט לחייב את העורר וערב מטעמו לחתום על ערבויות הולמות.

2.בתאריך 22.2.01 התקיים דיון בבית משפט השלום, ללא נוכחות העורר שהיה מאושפז אותה שעה בבית חולים, ובהסכמת באי כוח הצדדים ניתן צו האוסר על העורר להיכנס לביתו, תוך שמירת זכותו לעתור לשינוי ההחלטה לאחר שישוחרר מבית החולים. ואמנם, בתאריך 27.2.01 ביטל בית משפט השלום את האיסור שהעורר יחזור לביתו, ובהמשך נתבקש שירות המבחן להכין תסקיר מעצר.

בתסקיר שנערך בתחילת חודש מרץ 2001, מסקנתו של שירות המבחן מבחינתו של העורר היתה קשה, היינו, שחזרתו לביתו כרוכה בסיכון ממשי לאשתו. לנוכח האמור בתסקיר זה, שב בית משפט השלום וחידש את האיסור שהטיל על העורר להיכנס לביתו.

על החלטה זו (מיום 8.3.01) הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, והוא נדחה.

3.נימוקיו של הערר המונח בפני הם רבים, ואף שנוסחו בפירוט רב, אין בהם מענה לאותה סכנה הנשקפת מהעורר לאשתו. לא נעלמה מעיני ביקורתו של בא כוח העורר על מסקנותיו של שירות המבחן, אך מקובלת עלי דעתו של בית משפט השלום, שלנוכח הבדיקה המקפת אותה ערך השירות, אין מקום לפקפק בהתרשמותו והמלצותיו.

מכאן מסקנתי, שכל עוד סבורים הגורמים המקצועיים המטפלים בבני הזוג, כי הסכנה הנשקפת למתלוננת שרירה וקיימת, אין מקום להתיר לעורר לחזור לביתם המשותף, ולפיכך אין למצוא פגם בהחלטותיהן של הערכאות שדנו בעניין.

הערר נדחה.