ע"א 5020/01 אודי בן סימון נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש נגד העורר ואחר (שלומי אסולין) נטען, כי השניים פרצו, בחודש פברואר שנה זו, לבית בשכונת חב"ד בקרית מלאכי, ותקפו אישה שהיתה שם. כשהמתלוננת החלה לצעוק, סתמו התוקפים את פיה בגרב, ולבסוף גנבו ממנה 1,000 ש"ח ותכשיטים. כמו כן חיבלו התוקפים בטלפון הקבוע בביתה של המתלוננת ובטלפון נייד שהיה ברשותה.

2.המשיבה עתרה למעצרם של העורר ושותפו עד תום ההליכים, ולצורך זה הצביעה על תשתית של ראיות, שלכאורה נראית איתנה, הואיל והיא מתבססת, בין היתר, גם על הודאתם של העורר ושותפו. יותר מכך, העובדה שהעבירות בוצעו תוך שימוש באלימות כלפי הקורבן, מקימה גם עילת מעצר.

לעורר הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות סמים ואלימות, והוא גם נשא במאסר לא קצר. ואם בכך לא די, מתברר שהוא ביצע את המעשה המיוחס לו בעת שהיה אסיר ברשיון.

3.חרף כל האמור, ביקש העורר מבית משפט קמא לעשות שימוש בחלופת מעצר, היינו לאפשר לו להשתלב בתהליך גמילה בקהילה טיפולית. בית המשפט דחה בקשה זו לנוכח העובדה שחרף נסיונות גמילה וטיפול מן העבר, חזר העורר לחיי פשע.

אני סבור שמסקנתו של בית המשפט המחוזי נכונה. העורר, לו התכוון באמת ובתמים להיגמל, יכול היה לפנות ולבקש להשתלב במסגרת קהילה טיפולית בעת שהילך חופשי, ולא להמתין עד למעידה נוספת מן סוג בה עוסק ערר זה. מכאן, שהעובדה כי העורר לא נהג כך מחייבת את המסקנה שהמניע לבקשתו לאפשר לו ניסיון נוסף להיגמל, מקורו ברצונו להקדים תרופה למכה הכרוכה בהליך הפלילי המתנהל נגדו, והעונש הצפוי לו אם יורשע.

העורר הוכיח במעשיו כי בעת שהוא מהלך חופשי סכנתו לציבור רבה, ועל כן אין מנוס מהחזקתו במעצר, הואיל ונראה שזו הדרך היחידה להבטיח כי לפחות עד שייגמרו ההליכים בעניינו - לא יחזור לחיי פשע.

הערר נדחה.