ע"א 5166/98 עלי חלבי נ. יוסף חלבי באמצעות אמו ואפוטרופסתו הטבעית

בשאלת הסמכות עוד בדיון מיום 9.3.98; הפגנת עויינות כלפי המערער מחד ואהדה לאם מאידך; טענות כנגד התבטאות בית המשפט לעניין התסקיר שהוגש, כאמור בהחלטה מיום 9.3.98; וכן טענות כנגד הסדרי הראיה שנקבעו בהחלטות השונות לעניין זה. עוד טען המערער כנגד ההחלטה מיום 18.5.98, בה נקבע מחד כי ההחלטה בעניין הסמכות תשלח לצדדים בלא צורך בהתייצבות, ומאידך, נקבע מועד לישיבת תזכורת. אין בכך, אליבא דמערער, אלא הוכחה כי בית המשפט גיבש דעתו כבר בשלב זה וטרם מתן החלטתו.

8.בהחלטתו מיום 28.7.98 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט בחן אחת לאחת את ההחלטות שניתנו בתיק ונימק עמדתו, מדוע אין בהן משום חשש ממשי למשוא פנים. כך, נקבע כי לא ניתנה החלטה בבקשת המחיקה מיום 18.12.97, שכן המערער לא עמד על בקשתו זו בדיון מיום 9.3.98; כי כל שנאמר לעניין התסקיר היה שלא לגוף העניין אלא אך לשם בדיקת הטענות בעניין זה; וכי ההחלטות בעניין הסדרי הראיה ניתנו לגופו של עניין. עוד ציין בית המשפט, כי מרבית הטענות בעניינים אלה מתייחסות לישיבות, שחלף זמן רב ממועדן, ועל כן לוקה הטענה לפסלות בעניין זה, בשיהוי ניכר. לעניין הטענה בדבר קביעת עמדתו של בית המשפט בעניין הסמכות (לרבות סוגיית הגשת תביעה על ידי הקטין להבדיל מאימו), קבע בית המשפט, כי כל שנקבע ונאמר בהחלטה מיום 13.7.98 הוא שאין בדחיית התביעה כנגד האם משום קביעת עמדה בתביעה עצמאית של הקטין. בית המשפט ציין בעניין זה, כי "לא היתה לי אז, ואין לי גם כיום, דעה סופית באשר לפורום המוסמך לדון בתביעה הספציפית של הקטין, בנו של המבקש [המערער]... לא גיבשתי דעתי בעניין זה ולא אוכל לגבש דעה בעניין בטרם תונח בפני תשתית ראויה שתפרוס את כל הטענות הרלבנטיות ובטרם ינתן להם יומם בבית המשפט, בלא דעה קדומה, בלוא [כך במקור] משוא פנים ולמיטב הבנתי המקצועית העניינית". על כן נדחתה הבקשה.

9.בפני ערעורו של המערער על החלטה זו. המערער חוזר בערעורו על עיקרי טיעוניו בבקשת הפסילה שהגיש בערכאה הראשונה. המערער הוסיף בפני, כי ההסברים והנימוקים שבהחלטה נשוא הערעור אינם מספקים ואינם פותרים את התמיהות העולות נוכח סמיכות הזמנים שבין מועד מתן פסק הדין בעניין תביעת האם, לבין מועד הגשת תביעת הקטין. אליבא דמערער, סמיכות זמנים זו, כמו גם התבטאות בית המשפט בדיון בעניין ההחזקה שנערך בו ביום, מגלים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינו.

10.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, מקובל עלי, כי בכל האמור בראשו השני של טענות המערער, אין משום עילה לפסילת כב' השופטת מלישב בדין. רוב הטענות בעניין זה הן דיוניות במהותן ואין הן מקימות כשלעצמן עילה לפסילת השופטת מלישב בדין. לטעם זה מצטרפת העובדה, שלא זכתה למענה מספק בהודעת הערעור, שעניינה השיהוי בהגשת הבקשה. כך, מרבית "האירועים" הנטענים אירעו בשלב מוקדם בניהול התיק. לא מצאתי טעם ויסוד, להעלאתם רק בישיבה הראשונה (או בסמוך לה) בתביעה החדשה שהגיש הקטין. אשר לראש הראשון של טענות המערער, גם בו לא מצאתי עילה לפסילה. אכן, כאמור בהחלטה נשוא ערעור זה, לא נקבעה כל עמדה בשאלת הסמכות בתביעה של הקטין. בית המשפט ציין בפירוש, כי כל שקבע בהחלטתו מיום 13.7.98 היה כי אין לכבול את הקטין בהסכם שבין הוריו. אין מן הלאו ללמוד את ההן ואין בדברים אלה קביעה נחרצת וסופית, שאינה ניתנת לשינוי, לגוף טענת הסמכות בתביעתו של הקטין. מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.