ע"א 5208/99 טומאס שורני נ. מדינת ישראל

המערער, פנוי כבן 43, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"פ 4139/98) בביצוע מעשים מגונים בשתי קטינות שטרם מלאו להן 14. עם אחת מהן, קשר המערער קשר אינטימי, על אף שההבדל ביניהם 28 שנים; ובמשך כשלושה חדשים - שניים מהם לפני שמלאו לה 14 ואחד לאחר מכן - בהזדמנויות שונות, בביתו, ליטף באצבעותיו ובלשונו את אבר מינה. ואילו בשניה ביצע מעשה מגונה בהזדמנות אחת, כאשר בפגישה מקרית בחצר בית ספר, אגב שיחה שנקשרה ביניהם, תפס בעכוזה והצמיד את אבר מינו לאבר מינה ונשק לה בצווארה.

המערער הודה בעבירות שיוחסו לו על פי הסדר טיעון - שמכוחו תוקן כתב האישום שהוגש נגדו והותאם לפרטי הודאתו - לפיו: התביעה תבקש מבית המשפט לגזור עליו עונש של שנה וחצי מאסר ממשי, אם תסקיר שירות המבחן יאשר את טענתו כי הוא "דמות חיובית בחברה"; ואילו הסניגור יטען לששה חדשים מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בשלב הטיעון לגזר הדין באו בפני בית המשפט ראיות - לרבות תיעוד - שהציג את המערער כדמות חיובית המקיימת אורח חיים נורמטיבי, הנוטלת חלק פעיל בחיי הקהילה והתורמת תרומה משמעותית לקידום ענייני הציבור והמדינה: את שירותו בצה"ל עשה המערער ביחידת עילית ולאחר שחרורו היה פעיל בתנועת הצופים; ומאז תום לימודיו בארה"ב הינו עוסק במסחר בינלאומי, בעיקר עם יפן. מן התעודות הרבות שהוגשו לבית המשפט להצגת תרומתו המגוונת של המערער לציבור אנו למדים כי המערער: תרם, התנדב וגייס כספים עבור האגודה למלחמה בסרטן; תרם, גייס וניהל את אגודת הידידים של בית החולים "אסף הרופא"; תרם והתנדב לפעילות ציבורית למניעת שימוש בסמים בקרב בני נוער; היה חבר בהנהלה הציבורית של מכון היצוא, תרם לקידום היצוא הישראלי לחו"ל ושימש חבר ועדת ביקורת ואתיקה בלשכת המסחר ישראל-יפן; חבר בצוות "צדק", המאתר חברות גרמניות ששיתפו פעולה עם הנאצים; עוסק בהקמת חוות מרפא לחולים סופניים; ועוד.

לאחר שנתן דעתו לתרומתו המגוונת של המערער לקידום הכלל ושמע מפי בני משפחתו על הסעד והעזרה להם הם זוכים ממנו, כאשר הוא עצמו לקה בבריאותו, גזר עליו בית המשפט המחוזי 15 חדשי מאסר לריצוי בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש, כאשר טיעונו של הסניגור מתמקד בשניים: ראשית - בכך שלנוכח אישיותו החיובית והתנהגותו הנורמטיבית של המערער, יש לראות במעשים שבגינם הורשע "מעידה" שלא תחזור עוד; ושנית - בכך, שבית המשפט המחוזי שגה כאשר סבר, בעקבות האמור בתסקיר שירות המבחן, כי מסוכנותו של המערער "לא נשללה" וכי יש על כן "להרתיעו על מנת להגן על החברה".

לאחר שעיינו בחומר שנפרש בפני בית המשפט המחוזי לרבות חוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם המערער, ונתנו דעתנו לדבריו של המערער בפנינו, בהם חזר והביע חרטה על מעשיו כשהוא מדגיש את עוצמת הפגיעה הטמונה עבורו מריצוי עונש מאסר בפועל, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערבות מצידנו בעונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי.

מקובלת עלינו עמדתו של ב"כ התביעה, לפיה: גם כאשר מדובר בנאשם בעל אישיות חיובית כזו של המערער, על בית המשפט להעדיף, בעבירות מסוג זה, את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל.

תכלית זו, של קביעת חומרת העבירות שבהן הורשע המערער בהכרתו שלו ובהכרת הכלל, מחייבת הטלת מאסר לריצוי בפועל, גם במקום שהדבר כרוך בפגיעה קשה בנאשם לנוכח אישיותו ותרומתו לחברה.

הערעור נדחה.