ע"א 527/13 עזבון מנטל מדלן ז"ל נ. בני ברית חברה רשומה לפי חוק החברות

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע שנסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 8604-11-10, השופטת ד' סלע ). בית המשפט קמא דחה תביעה שהגיש עיזבון המנוחה מדלן מנטל ז"ל באמצעות יובל מנטל, אחד היורשים, שהוא גם בנה של המנוחה (להלן: המבקש ) כנגד החברה המשיבה (להלן: המשיבה ), והשית על המבקש את תשלום הוצאות המשפט שלה בסך של 18,000 שקל. הבקשה שבפני היא לעיכוב הביצוע של תשלום הוצאות המשפט עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידי המבקש.

2.

העובדות הרלוונטיות לענייננו הן בקצרה כדלקמן: אמו של המבקש (להלן: המנוחה ) התגוררה בדיור מוגן אצל המשיבה. בתמורה לכך, שילמה המנוחה למשיבה תשלום חודשי בסך של 2,690 שקל. בנוסף, בחוזה שנעשה בין המנוחה למשיבה נקבע כי המנוחה תפקיד אצל המשיבה פיקדון בסך של 90,000 שקל (להלן: הפיקדון ), וכי "בתום תקופת הניסיון של 3 חודשים... ולאחר מכן במשך כל ששה חודשים יהפוך מפעם לפעם חלק שמיני (1/8) של הפקדון באופן יחסי לתקופה שעברה". עוד נקבע בחוזה כי יתרת הפיקדון תוחזר למנוחה או ליורשיה, לפי העניין. בהסתמך על הוראות אלה, במהלך השנים שבהן התגוררה בדיור המוגן חילטה המשיבה שמינית מן הפיקדון

כל שישה חודשים, עד אשר הפיקדון כולו חולט בסופו של דבר.

3.

המנוחה צוותה את כל רכושה לבתה דורית ז"ל, אחותו של המבקש (להלן: דורית ). לאחר פטירתה של המנוחה, נערכה בין דורית לבין המשיבה התחשבנות, במסגרתה שילמה דורית למשיבה סך של 429 שקל. דורית נפטרה בשנת 2007, והמבקש הוכרז כיורשה היחיד.

4.

כעשר שנים לאחר פטירת אימו וכשלוש שנים לאחר פטירתה של דורית, דרש לראשונה המבקש מהמשיבה החזר של הפיקדון. משבקשתו לא נענתה הוא הגיש המרצת פתיחה לבית המשפט קמא בבקשה ליתן צו המורה למשיבה להחזיר לו את דמי הפיקדון. המבקש טען כי הפיקדון הופקד אצל המשיבה בנאמנות, וכי אין לפרש את החוזה בין המשיבה למנוחה כמאפשר חילוט של הפיקדון או חלקו.

5.

בית המשפט קמא דחה את התביעה שהגיש המבקש הן מחמת התיישנות והן לגופה. בית המשפט קמא קבע כי אמנם בין המנוחה לבין המשיבה נוצרו יחסי נאמנות, אולם אין להידרש בהרחבה לסוגיה, שכן יחסים אלו הסתיימו, מכל מקום, עם גמר החשבון שערכה דורית מול המשיבה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט קמא כי התביעה התיישנה שכן עברו 7 שנים מאז הסתיימו יחסי הנאמנות. בית המשפט קבע כי דורית, אשר הייתה שותפה לעריכת החוזה בין המנוחה והמשיבה, לא דרשה במהלך השנים את החזר הפיקדון, וכי ממילא לא הוכח כי היה פגם בכשרותה המשפטית או בשיקול הדעת שהפעילה ביחסיה מול המשיבה. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט קמא כי אמנם החוזה בין המנוחה למשיבה נוסח באופן לקוי אך ניתן ללמוד על תכליתו מהנסיבות החיצוניות שאפפו אותו, לרבות התנהלותם של הצדדים בתקופת ההתקשרות ולאחריה.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 21.1.2013, וביום 24.1.2013 הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב הביצוע של פסק דינו. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, מן הטעם שחיובו של המבקש בהוצאות משפט הוא חיוב כספי שאין הצדקה לעכבו.

7.

לאור האמור לעיל, ביום 17.2.2013 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לבית משפט זה – היא הבקשה שבפני.

8.

לשיטת המבקש, סיכויי הערעור שהגיש הם טובים. המבקש טוען, כי קביעתו של בית המשפט קמא שהתביעה התיישנה הסתמכה אך ורק על מסמכים פנימיים של המשיבה, אשר שימשה בתפקיד של נאמן ביחס לכספי הפיקדון. מסמכים אלה, כך נטען, כלל לא מוכיחים כי נערכה בין הצדדים התחשבנות סופית. עוד טוען המבקש כי לכל היותר ניתן לפרש את החוזה המאפשר לחלט שמינית מסכום הפיקדון הנותר, מעת לעת, באופן שבכל מקרה מותיר בידי היורשים חלק מסוים מהפיקדון (להבדיל מאיפוסו בתוך ארבע שנים לפי פרשנותה של המשיבה). בנוגע למאזן הנוחות טוען המבקש כי תשלום ההוצאות יגרום לדרדור בלתי הפיך במצבו הכלכלי. המבקש הצהיר כי הוא מתקיים בעיקר מקצבת ביטוח לאומי ומהרצאות, ובפועל הכנסותיו החודשיות בחצי השנה האחרונה (על סך של 8,319 שקל לחודש) נופלות מהוצאותיו החודשיות (שעומדות על סך של 11,000 שקל).

9.

המשיבה, מצידה, טוענת כי יש לדחות את הבקשה כבר בשל כך שהוגשה בשיהוי – 46 ימים לאחר שהתקבל פסק הדין אצל המבקש. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים בהתחשב בכך שפסק דינו של בית המשפט קמא מעוגן היטב בעדויות שנשמעו בפניו. לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי המבקש לא הוכיח "דלות כלכלית" שבגינה אינו יכול לשלם את הוצאות המשפט שהוטלו עליו. המשיבה מפנה בהקשר זה לאישור רואה החשבון שצירף המבקש וממנו עולה כי הכנסותיו בשנת 2012 הסתכמו בממוצע בסך של 11,000 שקל לחודש, וכן לכך שנכסיו האחרים של המבקש לא פורטו בתצהירו.

10.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

כידוע, הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, כלל ידוע הוא כי חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, ומקל וחומר שאלה הם פני הדברים בכל הנוגע לחיוב בתשלום הוצאות משפט (ראו: ע"א 6820/10 שריף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (6.12.2010); רע"א 338/07 אליהו נ' זיסו

(15.1.07)) . לאחר שעיינתי בתצהיר ובמסמכים שאותם צירף המבקש אני סבורה כי המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש לעכב ביצוע תשלום הוצאות משפט. המבקש לא הוכיח כי ייגרם לו נזק כלכלי בלתי הפיך באם לא יעוכב פסק הדין. לפי אישור רואה החשבון של המבקש הכנסותיו לשנת 2012 עומדות על סך של 11,000 שקל בחודש. מנגד, גם אם תשלומן מהווה נטל מבחינת המבקש, הוצאות המשפט שנפסקו הן בסכום לא גבוה, יחסית. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי על-פי רוב סיכוייו של ערעור המושתת על טענות הנסבות על קביעות עובדתיות הם ברגיל, לא גבוהים, והמקרה שבפנינו אינו חורג מכך.

12.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשפט של המשיבה בסך של 2,500 שקל.