פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
ע"א
5297/08 - א'
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. בן ציון גשורי
2. תעשיות גשורי ובניו (1985) בע"מ
3. קשת פרימה ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
חברת גרין נצר נכסים (1983) בע"מ
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 20.2.05 בתיק א 1045/05 שניתן על ידי כבוד השופט יהודה זפט
בשם המבקשים:
עו"ד יהונתן קם
בשם המשיבה:
עו"ד אירינה זלצר
החלטה
המשיבה בבקשה (להלן: המשיבה ) הגישה כנגד המבקשים בבקשה (להלן: המבקשים ) תביעה ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (א 1045/05), בה עתרה לסילוק ידם של המבקשים משטח השייך לה לטענתה, ולהריסתם של חומה ומבנה שהוקמו עליו, וכן לפיצוי כספי בגין דמי שימוש או שכירות ראויים עבור התקופה בה עמדו המבנה והגדר בשטחה, ולפיצוי בגין נזקים אחרים. במקביל הגישו המבקשים תביעה שכנגד, בגין נזקים שגרמה להם המשיבה כתוצאה מעבודות בניה שביצעה.
ביום 1.5.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה ) את תביעתה של המשיבה בחלקה, ודחה את תביעתם שכנגד של המבקשים. בית המשפט קבע כי המבקשים פלשו שלא כדין למגרשה של המשיבה, וקבע כי עליהם לסלק ידם משטח זה, שכן ממילא הבניה נעשתה שלא כדין, וכנגד הגדר אף הוצא צו הריסה. מנגד דחה בית המשפט את תביעות המשיבה לפיצויים, משלא הוכחו כדבעי. כן קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו את הנזקים שגרמה להם, לטענתם, המשיבה.
ביום 15.6.2008 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקביל הגישה המשיבה ערעור שכנגד.
ביום 5.2.2009 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, במעמד צד אחד, היא הבקשה שבפניי.
לטענת המבקשים, סיכוייהם בערעור הינם טובים, ומנגד ביצוע פסק הדין, הדורש את הריסתם של המבנה וחומת האבן, יגרום להם לנזקים בלתי הפיכים, בעוד שהותרת פסק הדין על כנו לא תגרום למשיבה כל נזק ממשי.
מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה לא עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לעיכוב ביצוע פסק דין, וכי בניית המבנה והגדר ממילא נעשתה שלא כדין, ועל כן אין כל מקום להשהות את הריסתם.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
מן המפורסמות הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו עליו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403 (1997)).
במקרה דנן, המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי עניינם נכנס לגדרי אותם מקרים חריגים, המצדיקים את עיכוב ביצוע פסק הדין. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שעיקר השגותיהם של המבקשים כנגד פסק הדין נוגע לתקיפת קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה השטח עליו נבנו המבנה והגדר הינו שטחה של המשיבה. הלכה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם בולטת טעות משפטית מכריעה על פני הפסק או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ראו למשל ע"א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ , פ"ד מד (2) 837 (1990)). לא שוכנעתי, על פניו, כי כך הוא במקרה שלפנינו, ועל כן לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור הינם רבים. גם אם הריסת המבנה והגדר יגרמו למבקשים נזקים בלתי הפיכים, הרי שבנייתם של אלו מלכתחילה נעשתה שלא כדין, כך שאין להם להלין אלא על עצמם. לכך יש להוסיף כי המבקשים אף התעלמו מהוראת פסק הדין לפיה עליהם לסלק ידם משטחה של המשיבה, ורק לאחר יותר מחצי שנה לאחר מתן פסק הדין טרחו לבקש את עיכובו, ואף זאת במעמד צד אחד, בטענם כי מ דובר בבקשה דחופה. מסיבות אלו כולן, אין כל מקום להיעתר לבקשה.
אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.
המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכת דינה של המשיבה בסך 7,500 ש"ח.
ניתנה היום, ו' באדר התשס"ט (2.3.2009).
ש ו פ ט