ע"א 5335/10 שחר יפת נ. בישארי בניה ע"י מיופת כוחה גאולה גריידי

1.

המבקש חתם על כתב התחייבות לרכישת נכס המצוי בבעלותם של המשיבים בו נקבע, בין היתר, כי הואיל והנכס בבעלותם של מספר משיבים המתעתדים להגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, כפוף הסכם המכר להחלטות השיפוטיות שיינתנו בסוגית הפירוק. כתב ההתחייבות נחתם על-ידי המבקש בנוכחות מיופה כוחה של המשיבה 1 בלבד, וזה האחרון לא הוסמך לייצג את המשיבים הנותרים. משיבה 1 הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא תובענה ובמרכזה בקשה לפירוק השיתוף. משיבים 2 – 6 התנגדו לכך, הואיל ולטענתם ערכו של הנכס גבוה משמעותית מהסכום שהוצע בכתב ההתחייבות. בעקבות אי תשלום אגרת בית-המשפט בתובענה האמורה, הורה בית-המשפט למחוק אותה על הסף. בעקבות כך נשלח למבקש מכתב בו הודע לו כי בהעדר אישור בית-המשפט לקיום העסקה, כתב ההתחייבות בטל.

2.

המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בתובענה בגדרה הוא עתר להצהיר כי נחתם הסכם מכר מחייב בין המבקש למשיבים, וכי המשיבים אחראים לנזקים וההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם. לטענת המבקש, הפירוט שבכתב ההתחייבות מעיד על גמירות דעתם של הצדדים לבצע את העסקה, והגשת התובענה לפירוק השיתוף היא בגדר קיבול להצעתו; הודעת הביטול שנשלחה למבקש מטעם המשיבים מעידה שהם צד להסכם שנכרת עימו, וכי החלטתם להתנגד לתובענה לפירוק נעשתה מטעמים של טעות בכדאיות העסקה שאינה עילה לביטול חוזה והיא אף לוקה בחוסר תום-לב. תימוכין לטענה זו מצא המבקש בעובדה שלאחר הודעת הביטול שנשלחה לו, פרסמו המשיבים מודעה למכירת המגרש במחיר גבוה מזה עליו הוסכם בכתב ההתחייבות.

3.

בית-המשפט המחוזי, בדחותו את התובענה, קבע כי חסרונם של נושאים מהותיים בכתב ההתחייבות מעיד על העדר גמירות דעת מצד הצדדים; משיבה 1 הייתה מודעת לתנאי המתלה שבכתב ההתחייבות, ועל כן עצם הגשת התובענה לפירוק אינה עולה כדי התחייבות לביצוע המכר; בכתב ההתחייבות הובהר כי הצדדים עתידים לחתום על הסכם מכר, ועל כן אין לראות בכתב ההתחייבות הסכם כאמור. עוד נקבע, כי לא נתמלאה דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ואין מקום להפעלת חריג תום הלב שנקבע בהלכה הפסוקה. כמו כן, נקבע כי אף אם היה נמצא כי נחתם בין הצדדים הסכם מחייב, הרי משנמחקה התובענה לא התקיים התנאי המתלה והדבר פגע בתוקפו של כתב ההתחייבות. לבסוף, נטען כי משלא קובלה הצעתו של המבקש על ידי משיבים 6-2, ואלה לא הסמיכו את מיופה כוחה של משיבה 1 לפעול בשמם, אין לטעון כי התנגדותם לפירוק השיתוף נבעה מטעמים שבכדאיות העסקה.

4.

המבקש הגיש ערעור לבית-משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועד לשמיעתו הוא עותר לעכב את ביצוע פסק-הדין, ולמתן צו מניעה האוסר על ביצוען של דיספוזיציות בנכס. להלן טעמיו: קיים סיכוי ממשי כי ערעורו יתקבל, הואיל ובית-משפט קמא התעלם מהלכות מחייבות בסוגיות מדיני החוזים, ובהימנעותו מלבחור בפרשנות המתחקה אחר כוונת הצדדים; הערכאה הדיונית חרגה מסדרי הדין הנוהגים כאשר קבעה כי לא עמד בנטל ההוכחה על אף שתצהיריו ועדיו לא נסתרו; באשר למאזן הנוחות נטען, כי אי מתן צו מניעה יוביל למכירת הנכס לצד שלישי ויסב נזק בלתי הפיך למבקש.

5.

מנגד, טוענים המשיבים כי המבקש כשל מלהוכיח שסיכויו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לגרסתם, הפלוגתאות שעמדו לדיון בפני בית-המשפט המחוזי נדונו אחת לאחת, ובית-המשפט הכריע בהן לחובת המבקש. באשר למאזן הנוחות נטען, כי בעוד שבמקרה של פינוי מנכס המשמש כדירת מגורים יטה מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני, הדבר משתנה מקום שמדובר בנכס עסקי שאז הכלל הוא שהנזק שייגרם לאדם הוא בר פיצוי. במקרה זה מדובר במגרש, ועל כן מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים.

6.

כידוע, אין בהגשת הערעור לבדה כדי להצדיק סטייה מן העיקרון לפיו פסק-דין יבוצע עם הינתנו. יחד עם זאת, נקבעו בהלכה הפסוקה אמות מידה שבהתקיימן ניתן יהיה לסטות מכלל זה, והן סיכויי המבקש לזכות בערעור, ומאזן הנוחות בין הצדדים (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב יפו נ' בצלאל ואח' , (לא פורסם, 19.11.2000) בפסקה 8; ע"א 8024/09 רייבין נ' משעל , (טרם פורסם, 6.12.2009) בפסקה 6). בעניינו של המבקש, איני רואה צורך להידרש לסיכויי הערעור, באשר מסקנתי היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לצדו, ובכך די לדחיית הבקשה. שני טעמים עומדים בבסיסה של קביעה זו: ראשית, אין מדובר במניעת שלילתו של נכס ממי שהחזיק בו כדין, שכן הנכס מעולם לא הועבר לחזקת המבקש. שנית, המבקש הביע הסכמתו לסעד חילופי של פיצויים, וברי הוא כי סעד זה יהיה רלוונטי גם במצב שבו הנכס נמכר לאחר.

אי לכך, הבקשה נדחית, והצו הזמני שניתן ביום 22.07.2010, בטל. המבקש ישלם את שכר טרחתו של בא כוח המשיבים בסכום של 3,500 ש"ח.