ע"א 5491/05 מוטל קוגן נ. רשות הפיתוח-באמצעות מינהל מקרקעי ישראל

לפני בקשה לעיכוב הדיון בהליך שבכותרת עד לתשלום הוצאות המשפט בהן חויב המערער בבית משפט קמא וכן בקשה להגדלת סכום הערבון.

1.אשר לבקשה לעיכוב הדיון, לטענת המשיב 2 ( להלן: המשיב ) , תכלית הבקשה אינה לקבלת סעד של אכיפה, אלא היעתרות לה תבטא קביעה נורמטיבית, עקרונית, כי אדם שמפגין זלזול בצווי בית המשפט ובפסק דינו, אינו יכול להסתייע במערכת בתי המשפט ולבקשת בקשות לסעדים נוספים. דין הבקשה להידחות. גם אם המשיב עוטף את בקשתו באצטלא אחרת, אין בכך כדי להצדיק סטייה מהכלל לפיו אין זה מתפקידו של בית משפט לאכוף חיובים אשר נקבעו בהחלטות של ערכאות קודמות, ובכלל זה הוצאות משפט בהן חויב בעל דין. לתכלית זו קיימות לשכות ההוצאה לפועל אשר אמונות על אכיפת פסקי דין, והמשיב מתכבד לפנות אליהן לצורך קבלת הסעד המבוקש. למעלה מהנדרש אוסיף, מבלי להכריע בדבר, כי לכאורה עיכוב הדיון בערעור בשל אי תשלום הוצאות בערכאה קודמת, אינו עולה בקנה אחד עם זכות החוקתית לערער הקבועה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ומכל מקום אין זו תוצאה מידתית נוכח האפשרות לפנות לצורך גביית החוב ללשכת ההוצאה לפועל. המערער הפקיד את הערבון שנקבע לצורך הבטחת הוצאותיהם של המשיבים בהליך שבכותרת, אם ייפסקו כאלה, ודי בכך לצורך המשך ניהול ההליך כסדרו בבית משפט זה.

2.אשר לבקשה להגדלת ערובה. הערבון נקבע בסכום של 30,000 ₪ והוא הופקד על ידי המערערת ביום 26.7.05. לטענת המשיב, אין בסכום הערובה כפי שנקבע כדי להבטיח את הוצאותיו בערעור, וזאת בשים לב לכך שהערעור מופנה כלפי שני משיבים. המשיב מוסיף וטוען כי טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח ההכרה שבשלה העת לכך כי בתי המשפט יפסקו הוצאות ריאליות לצד שזכה בהליך (החלטת כבוד הרשם י' מרזל בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת , תק-על 2005(2), 4087).

לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אף דין בקשה זאת להידחות. הבקשה להגדלת ערובה הוגשה זמן ניכר לאחר שהערבון הופקד. המשיב אינו מבהיר מדוע השתהה עד עתה בהגשת הבקשה וכן לא צוינו על ידו נסיבות חדשות אשר אירעו לאחר הפקדת הערובה המצדיקות עיון מחדש בסכום שנקבע. כבר בכך מתעורר קושי בהיעתרות לבקשה (השווה: ע"א 638/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE

נ' CREDIT LYONNAIS S.A. , פ"ד נז(5), 647). מכל מקום, לגופו של עניין, עיון בכלל השיקולים הרלבנטיים, מעלה שאין הצדקה, בשלב זה של ההליך, להיעתר לבקשה. הסכום שנקבע אינו חורג מגובה הערבון המקובל בסוג זה של הליכים. במסגרת קביעת גובה הערבון נשקלה גם העובדה שהערעור מופנה נגד שני משיבים והוא נקבע בסכום גבוה מהמקובל לערעור המופנה נגד משיב אחד. איני מתעלמת מכך שבבית משפט קמא חויב המערער בהוצאות משפט גבוהות יותר, אולם סכום ההוצאות אינו חייב להיות זהה לגובה ההוצאות בבית משפט קמא, שכן זהו רק שיקול אחד מיני רבים שיש לשקלו בקביעת סכום הערבון (ראו: רע"א 2632/02 עמותת "קו חם לצרכן" נ' בזק-החברה הישראלית לתקשורת בע"מ , תק-על 2002(2), 1795). כמו כן, אכן באופן כללי, גובה הערבון אמור לשקף את גובה ההוצאות שייפסקו לצד הזוכה, אם ייפסקו כאלה. יחד עם זאת, חשוב להבהיר כי תכלית הערבון היא להבטיח חיוב אפשרי בהוצאות, ולא חיוב ודאי (שם). בשלב קביעת הערבון קיימת חוסר ודאות לגבי הדרך בה יסתיים ההליך. ברי שקיימת אפשרות שיוזם ההליך יזכה בערעורו, או שגם אם הוא לא יזכה בו, הוא לא יחויב בהוצאות או הוא יחויב בהוצאות בסכום נמוך, שאינו עולה כדי סכום הערבון שנקבע. יש לשקלל גם אלמנט זה של חוסר וודאות במסגרת קביעת גובה הערבון, ולפיכך, אין הסכום אמור לשקף בהכרח את מלוא סכום ההוצאות בהן ישא יוזם ההליך בפועל.

התוצאה היא, שהבקשות נדחות.