ע"א 5546/03 טורמאן מוחמד נ. דיסי ודאד

השופטת א' חיות:

1.המערער נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 2.5.1998, והוא אז כבן 14 שנים. בתביעה אותה הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בירושלים, סב הדיון על גובה הנזק וסכומי הפיצוי המגיעים לו בגין התאונה ואילו לעניין החבות לא הייתה בין הצדדים מחלוקת.

2.בהתבסס על חוות-דעת של מומחים רפואיים שמונו על-ידו, קבע בית-המשפט קמא כי לא נותרה למערער נכות בתחום הנוירולוגי ולעומת זאת קבע כי נותרה למערער נכות צמיתה בתחום העיניים בשיעור 19.25% וכן נכות צמיתה בשיעור 20% בתחום הפסיכיאטרי. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי כתוצאה מן התאונה נגרמה למערער גם נכות בתחום האורטופדי בשיעור 10%, בגין פגיעה בברך רגלו השמאלית. בעניין הנכות האורטופדית סטה בית-המשפט המחוזי מחוות-דעתו של האורטופד, ד"ר יצחקי, אשר בחקירתו הנגדית אישר אמנם שהמערער סובל מנכות אורטופדית בשיעור 10% בגין פגיעה בברך, אך סבר בהתבסס על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו כי אין קשר סיבתי בין פגיעה זו ובין התאונה. זאת, בין היתר, משום שבתיעוד הרפואי עולה לראשונה תלונה לעניין הברך רק כשנתיים לאחר התאונה, וכן עולה מתיעוד זה כי בסמוך לאותו מועד נפל המערער במדרגות ונחבל. בעניין הקשר הסיבתי לא קיבל בית-משפט קמא את עמדתו של ד"ר יצחקי וקבע, כאמור, כי אין חולק שהמערער נפגע ברגלו השמאלית כתוצאה מן התאונה ונגרם לו שבר בירך. עוד קבע בית-משפט קמא כי בהעדר ראיות לפיהן נחבל המערער חבלה קשה אחרת ברגלו השמאלית, די בפגיעה שנגרמה על-ידי התאונה כדי לקיים קשר סיבתי בין התאונה ובין הממצאים בברך. אשר לממצאים אלה לגופם, קבע בית-משפט קמא, בהתבסס על דברים שאמר ד"ר יצחקי בחקירתו הנגדית, כי עיקר הבעיה בברך נפתרה על-ידי הדבקות של הרצועה הקדמית לרצועה האחורית ולכן הברך במצב יציב והמערער זכאי לנכות מתואמת בשיעור 10% בגין פגיעה זו.

3.השיעור המשוקלל של הנכויות הרפואיות שקבע בית-המשפט המחוזי למערער הסתכם, אפוא, ב-41.8% ובית-המשפט הוסיף וקבע כי על-פי העדויות שבאו בפניו, קיימת חפיפה כמעט מלאה בין נכותו הרפואית ובין נכותו התפקודית של המערער, אותה העמיד על שיעור של 40%. בהתבסס על הנכות התפקודית שקבע, כאמור, ועל בסיס השכר הממוצע במשק, פסק בית-המשפט המחוזי למערער פיצוי בסך של 704,160 ₪, בערכי יום פסק-הדין בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד. כמו-כן, פסק בית-המשפט המחוזי למערער נזק לא ממוני על בסיס הנכות הרפואית וסכומים נוספים בגין הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד וכן הוצאות סיעוד והוצאות לשיעורים פרטיים בעבר. לבסוף פסק בית-המשפט המחוזי לאבי המערער סכום גלובאלי בגין אובדן הכנסות במהלך תקופת אשפוזו של המערער ובתקופת הטיפולים שבסמוך לאחריה.

4.בערעור שהגיש מלין המערער על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין האורטופדי וטוען כי משקבע בית-המשפט שמתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה בברך ובין התאונה, ראוי היה כי שיעור הנכות האורטופדית שתקבע יהיה גבוה בהרבה וישקף את מלוא הפגיעות אשר מהן הוא סובל, לטענתו, בתחום זה. לטעמו של המערער שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נעתר לבקשתו למנות לצורך כך מומחה אחר בתחום האורטופדיה, במקום ד"ר יצחקי, שכן על-פי גישתו אין לסמוך על חוות-דעתו, והא ראיה שאף בית-המשפט מצא לנכון לסטות ממנה. המערער מוסיף וטוען, כי גם בתחום הנוירולוגי קופחו זכויותיו על-ידי המומחה ד"ר גליק, שלא קבע נכות בגין נזקים קוגניטיביים ונזקים מוחיים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתאונה. על-כן, כך לטענת המערער, ראוי היה כי גם בתחום הנוירולוגי ימונה מומחה אחר תחת ד"ר גליק, שאת חוות-דעתו לא היה מקום לאמץ.

המשיבים, מצדם, הגישו ערעור שכנגד ובו הם מלינים בעיקרו של דבר על כך שבית-המשפט המחוזי מצא קשר סיבתי בין בעיות הברכיים שמהן סובל המערער ובין התאונה, בניגוד לעמדת המומחה ד"ר יצחקי.

5.בחנו את הטענות שהעלו המערער בערעורו והמשיבים בערעור שכנגד ולא מצאנו כי יש עילה להתערבותנו בפסק-דינו הממצה והמנומק היטב של בית-המשפט המחוזי. אכן, ככלל לא בנקל יסטה בית-המשפט מחוות-דעתו של מומחה שאותו מינה, אך במקרה שלפנינו אין מדובר בסטייה מן הממצאים הרפואיים "הטהורים" שקבע המומחה. אדרבא, בעניין שיעור הנכות האורטופדית ממנה סובל המערער בגין הפגיעה בברך, אימץ בית-המשפט המחוזי במלואם את דברי ד"ר יצחקי. הסטייה שסטה בית-משפט קמא מחוות-דעתו של ד"ר יצחקי נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי שבין פגיעה זו ובין התאונה. שאלת הקשר הסיבתי באופן שבו עלתה במקרה דנן, היא שאלה מעורבת של עובדה, משפט ורפואה ובית-המשפט סבר כי יש מקום, במאזן ההסתברויות, לקשור בין הפגיעה בברך ובין התאונה, נוכח העדויות שבאו בפניו, ובייחוד נוכח העדר ראיה על פגיעה ממשית בברך באירוע אחר, וכן נוכח העובדה כי המערער אכן נפגע באותה רגל עצמה בעת התאונה. ממצאיו ומסקנותיו אלה של בית-משפט קמא הן בשאלת הקשר הסיבתי והן באשר לשיעור הנכות, נראים בעינינו מבוססים וסבירים ולא ראינו כל מקום להתערב בהם. הוא הדין באשר ליתר המסקנות והממצאים שבפסק-הדין, לרבות אימוץ חוות-הדעת הנוירולוגית של ד"ר גליק, אשר שללה נכות בתחום זה אצל המערער.

סיכומו של דבר, אנו מורים כי דין שני הערעורים להידחות.

אין צו להוצאות.