ע"א 5593/02 גואי טולדו נ. בנק דיסקונט בע"מ

1.המשיב הלווה למבקש 30,000 ש"ח לצורך פריסת חוב שהמבקש חב למשיב. להבטחת הפירעון משכן המבקש לטובת המשיב את מכוניתו (מ.ר 4213618). משהפסיק המבקש לפרוע את תשלומי ההלוואה, הועמדה היתרה לפירעון והמשיב נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המבקש, לרבות מימוש המשכון. המבקש ביקש "לבטל את העיקול", אולם ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (כבוד הרשמת א' עפרון), בהחלטתו מיום 13.5.02, דחה את הבקשה מן הטעם שמדובר במימוש שעבוד ולא בעיקול. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להרשות לו לערער על ההחלטה ובגדרה ביקש לעכב את ההליכים עד להחלטה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא השופט ד' בר-אופיר), בהחלטתו מיום 3.6.02, דחה את הבקשה לעכב את ההליכים, וכן את הבקשה להחזיר לידי המבקש את המכונית, שנתפסה בינתיים על ידי פקידי לשכת ההוצאה לפועל.

המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה. כמו כן ביקש לעכב את הליכי המכירה וכן להחזיר את המכונית לידיו עד להחלטה בבקשתו להרשות ערעור. המשיב השיב על הבקשה לעכב את ההליכים. הואיל וטרם הגיע זמנה של הבקשה להרשות ערעור, תידון כאן הבקשה לעכב את הליכי המכירה של המכונית, לרבות החזרתה למבקש, עד להחלטה בבקשה להרשות ערעור בבית משפט זה.

2.כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המבקש הוא נכה בשיעור 100% בשל מחלה קשה שלקה בה. לטענת בא כוח המבקש זקוק הוא למכונית לצורך "רכישת תרופות מצילות חיים, נסיעות לבית חולים קפלן ברחובות לקבלת טיפולים מצילי חיים מרופאי מרפאת האיידס והרכב משמש לו ככלי הכרחי לשמירה על אורח חיים תקין ומינימלי במצב בו הוא גוסס ממחלה איומה וקשה". לדעת בא כוחו יש להחיל על הליכי מימוש המשכון את הוראת ס' 22(א)(ת) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן - "הסעיף") - שענינה מטלטלין שאין מעקלים אותם - לפיה אין מעקלים מטלטלין "השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו". לפיכך, אין לעקל את המכונית ויש להחזירה לידי המבקש. עוד טוען הוא כי מן הזכות לכבוד, לפי סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב1992-, נגזרת זכותו של המבקש ל"הבטחת חייו בכבוד" וזאת גוברת על זכותו של המשיב לממש את המשכון.

כנגדו טוענת באת כוח המשיב, כי אין לפרש את המונח "עיקול" שבסעיף באופן שיחול גם על מימוש משכון לפי חוק המשכון, תשכ"ז1967- (להלן - "חוק המשכון"). עוד טוענת היא כי רשימת המטלטלין הפטורים מעיקול שפורטה בסעיף נקבעה "מתוך התחשבות בחייו במטרה להגן על צרכיו הבסיסיים ועל כבודו כאדם, גם במשמעותם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו". טענה נוספת בפיה כי המבקש מושתק מלטעון כי הסעיף חל בענינו משום שבמועד החתימה על שטר המשכון היה חולה איידס מזה כ6- שנים ואף קיבל טיפול תרופתי רפואי כדוגמת זה שהוא מקבל היום.

3.כזכור, עניננו בבקשה לעכב את הליכי המכירה של המכונית עד להחלטה בבקשתו של המבקש להרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את הליכי המכירה עד לדיון בבית המשפט המחוזי בבקשתו של המבקש להרשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל (כך!...). מלכתחילה סברתי לתומי, כי ראוי שבאי כוח בעלי הדין יגיעו לפתרון מוסכם שיאפשר שימוש של המבקש במכונית; למצער, עד להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשתו להרשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. אולם, אף על פי שהערתי על כך בהחלטתי מיום 30.6.02 - שבה נתבקשה תשובת המשיב לבקשתו של המבקש - לא הושג פתרון. על כך יש להצטער.

לעצם הענין, במצב הדברים הדיוני שתיארתי אינני מוצא טעם לחוות דעה בשלב זה בשאלות המשפטיות שבאי כוח בעלי הדין העמידו להכרעה. דייני שאומר כי דומה שיש אחיזה לטענותיו של בא כוח המבקש בלשונו של סעיף 18 לחוק המשכון:

"מימוש משכון על פי צו בית המשפט או צו ראש ההוצאה לפועל יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין, זולת אם הורה

ראש ההוצאה לפועל על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין ". (ההדגשות לא במקור - י' ט').

נוטה אנכי לדעה כי הדיבור "דרך אחרת" שבסעיף 18 לחוק המשכון יכול שיכיל את המשמעות לפיה ניתן לאפשר לנכה שימוש במטלטלין הנקובים בסעיף - ובמקרה דנן, גם במכונית - בלי לפגוע בזכותו של הנושה לנקוט דרכי גביה אחרות של החוב, ואף הליכי מכירה, תוך שהמטלטלין נשארים בידי הנכה. יוער לענין זה, כי לפי הודעת בא כוח המבקש "פנה לבא כוח הבנק על מנת שהרכב יושב למבקש לאלתר - - - שמצדו יעשה מאמץ עילאי וישלם הסך של 500 ש"ח לבנק", אולם באת כוח המשיב דחתה את ההצעה.

4.לפיכך אני מורה כי הליכי המכירה של המכונית יעוכבו וכי המכונית תוחזר לידי המבקש, עד להחלטה בבקשתו להרשות ערעור בבית משפט זה. יש לקוות כי באי כוח בעלי הדין יגיעו להסכמה שהוראות אלה יחולו עד שיחליט בית המשפט המחוזי בבקשתו של המבקש להרשות ערעור וכך יתייתר הצורך לדון בבקשתו להרשות ערעור בבית משפט זה.