ע"א 56/04 מת"ם 80 מרכז תעשיות מדע חיפה(1979 נ. חיפה - מרכז קניות אירופ

השופט א' גרוניס:

1.המשיבה 1 שכרה מן המערערות שטח מסחרי על מנת להקים בו חנות גדולה למכירה של מוצרי אופנה מיובאים. בין בעלי הדין נתגלע סכסוך שהוביל להגשת תביעה על ידי המשיבה 1 ותביעה שכנגד על ידי המערערות. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) קיבל את התביעה ודחה את התביעה שכנגד. המערערות חוייבו להשיב למשיבה 1 ערבויות בנקאיות בסכום של 310,000 דולר וכן לשלם לה סך של 81,338 דולר בצרוף ריבית ליבור בתוספת 2%. כמו כן, חוייבו המערערות לשלם סך של 150,000 ש"ח ולהחזיר הלוואה בסכום של 250,000 דולר. חיוב הריבית בענין ההלוואה אף הוא נקבע לריבית ליבור בצרוף 2%. המערערות אף חויבו לשאת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עורך-דין בסכום של 100,000 ש"ח.

2.המערערות לא השלימו עם פסק הדין והן תוקפות אותו לאורכו ולרוחבו. במסגרת הערעור משיגות המערערות אף על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. טענתן העיקרית של המערערות היא שהמשיבה 1 הפרה את הסכם השכירות, בכך שלא שילמה דמי שכירות במועד, הכל בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי. למעשה, מרבית טענותיהן של המערערות תלויות בשאלה הנזכרת.

3.בית המשפט המחוזי דחה את טענתן של המערערות בעניין ההפרה. בחנו את הסוגיה של ההפרה והגענו לכלל דעה, כי לא נפלה טעות בפסק הדין. הסכם השכירות המקורי נחתם בין הצדדים ביום 23.10.96. ביום 20.8.98 נחתמה תוספת להסכם. במסגרתה של התוספת ויתרו שני הצדדים על טענותיהם ותביעותיהם ההדדיות על פי ההסכם המקורי. מסתבר, כי עיקר הטענות בענין הפרה על דרך אי תשלום דמי שכירות נוגעות לתקופה שקדמה לחתימתה של התוספת להסכם. משמעיינים בחומר הנוגע לתשלום דמי שכירות לאחר שנחתמה התוספת, מסתבר כי אין יסוד לטענה כי לא שולמו דמי שכירות. הדבר בולט במיוחד ממסמך הנהלת החשבונות שהגישו המערערות עצמן. אם כך, מה להן כי ילינו? משנופלת הטענה בענין אי תשלום דמי שכירות, מתמוטט הבסיס לערעור כולו, למעט ענין אחד הראוי להתייחסות והנוגע לשיעור הריבית בגין החיובים במטבע זר.

4.המערערות טוענות, כי לא היה מקום לחייבן בריבית ליבור בתוספת 2%, אלא צריך היה להסתפק בתוספת של 1% בלבד. מסתבר, כי בתוספת להסכם הסכימו הצדדים שלגבי החזר ההלוואה תשולם אכן ריבית ליבור בצרוף 2%. משכך הוא, אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לשיעור הריבית, אף שקביעה זו הוחלה אף לגבי חיוב אחר במטבע זר שהושת על המערערות.

5.התוצאה היא שדין הערעור להדחות וכך אנו מחליטים. המערערות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ש"ח.