ע"א 56-23 ע"א 56-23

1.לפניי בקשה למתן סעד זמני, במסגרתה מבוקש להורות למשיבה להמשיך להשכיר למבקשים שתי חלקות חקלאיות, וכן להימנע מלהפריע לחזקת המבקשים בחלקות אלו, וזאת עד תאריך 31.8 בשנה שלאחר ההכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' דנינו) בת"א 47812-11-21 מיום 18.11.2022.

הרקע לבקשה

2.ברקע הבקשה עומדים מספר הליכים משפטיים שניהל אביהם של המבקשים (ולאחר מכן ניהלו המבקשים עצמם) מול המשיבה ורשויותיה השונות בנוגע לזכויות במקרקעין באזור הנגב.

3.במסגרת הליך הסדר הזכויות שהוחל באזור הנגב, בין השנים 1973-1974 הגיש אביהם של המבקשים שלושה תזכירי תביעה ביחס למקרקעין באזור חלוצה וקאעת מקבולה (להלן: תביעת הבעלות). בהמשך לכך, ולאחר חידוש הליכי ההסדר בשנות האלפיים, הוגשו מטעם המדינה תזכירי תביעה נוגדים ביחס למקרקעין האמורים. בפסק דין מיום 5.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי (הנשיא יוסף אלון) את תזכירי התביעה מטעם המבקשים, והורה כי המקרקעין יירשמו על שם המדינה (ת"א 4165-05, ת"א 4166-05 ות"א 4168-05, שנידונו במאוחד).

4.במקביל להליך האמור, במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, התנהל בין המבקשים למדינה הליך נוסף בנוגע למקרקעין באזור משאבי שדה אליהם הועברו המבקשים לאחר פינויים מאזור חלוצה. בפסק דינו של בית משפט השלום במסגרת הליך זה נתקבלה תביעת המדינה לפינויים של המבקשים מהמקרקעין הנידונים, תוך דחיית טענת המבקשים כי ניתן להם היתר להישאר במקרקעין עד תום ההליכים בעניין תביעת הבעלות, וכי הינם בני רשות במקום. ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה. עם זאת, בהחלטה על דחיית בקשת רשות הערעור נאמר כי יהיה "נכון והוגן" להחכיר למבקשים קרקעות לשם מגורים ולעיבוד עונתי (ע"א 318/88 סלאמה עוודה עיד אל טוחי ו- 14 אח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(2) 158, פס' 8 (1989)). בהמשך לאמור בהחלטה, ולאחר דיון בעניין בוועדת ההחכרות לענייני הבדואים בנגב, הושכרו למבקשים קרקעות למאהל ולעיבוד עונתי למשך שלוש שנים, ומאז חודשה ההשכרה בחוזים עונתיים (להלן: השכירות העונתית).

5.על אף שנדחתה תביעת הבעלות של המבקשים בקשר למקרקעין באזור חלוצה, בין הצדדים המשיך להתנהל משא ומתן בנוגע להסדרת זכויות המקרקעין של המבקשים. בתוך כך, במהלך שנת 2011 אושרה בוועדת הפשרות המחוזית הצעת פשרה שלפיה יקבלו המבקשים קרקע ופיצוי כספי, ותסתיים השכירות העונתית (להלן: הצעת הפשרה). הצעת הפשרה לא יושמה במשך מספר שנים, ולפיכך הגישו המבקשים תביעה לאכיפתה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי על המשיבה לכבד את ההסכמה הגלומה בהצעת הפשרה (השופט ש' פרידלנדר, ת"א 42577-11-12; להלן: פסק הדין בתביעה הקודמת).

6.בהמשך לפסק הדין הנ"ל התקיים שיח בין הצדדים לצורך יישום הצעת הפשרה, במסגרתו דרשה המשיבה כי הצדדים יחתמו על הסכם המסדיר את פרטי הפשרה (להלן: הסכם הפשרה). המבקשים סרבו לחתום על ההסכם, ודרשו לבצע בו שינויים. המבקשים אף טענו כי בהתאם לפסק הדין בתביעה הקודמת, על המדינה להעביר להם את התמורה הנקובה בהצעת הפשרה, וזאת גם מבלי שיידרשו לחתום על הסכם. מחלוקת זו נידונה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת תביעה נוספת שהגישו המבקשים, אשר נדחתה תוך שנקבע כי "התובעים זכאים למימוש החלטת ועדת הפשרות כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה הקודמת, אך זאת בכפוף לחתימה על הסכם הכולל תנאים בדומה לכל מתפשר אחר בנוסח הקבוע אצל הנתבעת, לרבות בעניין פינוי החלקות המושכרות (בצד הזכות להגיש בקשה להשכרה עונתית על פי נהלי הנתבעת, בכפוף למלאי הקרקעות הקיים)" (פסקה 52 לפסק-הדין; ההדגשה במקור).

על פסק הדין זה הגישו המבקשים ביום 2.1.23 ערעור לבית משפט זה (להלן: הערעור).

7.כל אותה העת בה התנהלו ההליכים המתוארים לעיל, המשיכו המבקשים להחזיק בקרקעות לעיבוד עונתי באמצעות הסכמי שכירות, אשר נכרתו מעת לעת לאחר הגשת בקשה מתאימה מצד המבקשים. בהמשך לכך, ביום 18.7.23 (כחצי שנה לאחר הגשת הערעור) הגישו המבקשים בקשה לוועדת העסקאות שברשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות) לחדש את הסכמי השכירות של שתי החלקות – מס' 530 ומס' 529 – שהושכרו להם בעבר (להלן: החלקות). הרשות דנה בבקשה והחליטה לאשר את השכרת חלקה 530 בלבד, שכן חלקה 529 (להלן: החלקה) נדרשה לצורך מכרז המקודם על ידי הרשות. בקשה לחידוש הסכם השכירות ביחס לחלקה נדחתה גם במסגרת דיון חוזר בעניינה.

בעקבות הדחייה האמורה הגישו המבקשים את בקשת הסעד הזמני דנן, שבגדרה מבוקש, כאמור, כי בית המשפט יורה למשיבה להאריך את הסכם השכירות ביחס לחלקות עד לתאריך 31.8 (תום העונה החקלאית) שלאחר מתן פסק הדין בערעור.

טענות הצדדים

8.המבקשים טוענים כי המשיבה מסרבת להאריך את הסכם השכירות במטרה להפעיל עליהם לחץ לחתום על הסכם הפשרה, אשר לדבריהם הינו הסכם מקפח. עוד טוענים המבקשים כי יש להורות על הארכת הסכם השכירות לשם שמירה על המצב הקיים; בשל המחויבות הקיימת מאז שנת 1989 להשכיר למבקשים שטחים לעיבוד חקלאי עד לאחר שיקבלו את מקרקעי התמורה; וכן מאחר שאין לטענתם עילה להפסקת השכירות – שכן לא צפוי שימוש אחר בחלקה בשנים הקרובות, והמכרז בו נכללת החלקה הינו ״מכרז דמי״, כלשונם. המבקשים אף טוענים כי, הלכה למעשה, כבר נכרת הסכם שכירות מחייב בינם לבין המשיבה ביחס לחלקות, שכן המשיבה שלחה להם שובר לתשלום דמי השכירות העונתית עד ליום 31.8.24, והם מצדם שילמו באמצעותו את מלוא הסכום הנקוב בו.

9.המשיבה מתנגדת למתן הסעד הזמני. לטענתה, השכרת החלקות נועדה להעניק פתרון זמני למבקשים עד לסיום הליכי ההסדר, אשר הסתיימו זה מכבר ברישום הקרקעות על שמה, ורק לפנים משורת הדין המשיכה להשכיר למבקשים את החלקות. המשיבה אף מציינת שהסכמי השכירות שנחתמו עם המבקשים כללו הבהרה מפורשת שלפיה הם יידרשו לפנות את החלקות ככל שהרשות תזדקק לחלקות "מכל סיבה שהיא". על כן, מאחר שהחלקות נדרשות לשם קיומו של הליך מכרזי, הרשות רשאית לדרוש את סיום השכירות בכל עת – קל וחומר לאחר תום תקופת השכירות – ולמבקשים אין זכות קנויה להמשיך ולהחזיק בחלקה.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי טענת המבקשים לפיה נכרת בין הצדדים הסכם שכירות בעקבות שליחת שובר תשלום מצד המשיבה, ותשלום השובר על ידי המבקשים, שגויה. לטענתה, השובר מתייחס לתשלום אגרת בקשה, כפי שמצוין בו במפורש, ולא לתשלום דמי שכירות. המשיבה אף טוענת כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב עת חרשו וזרעו את החלקה כשאין בידם הסכם שכירות תקף, ובעת שהיה ידוע להם שאין בכוונת הרשות להמשיך להשכיר להם את החלקה. עוד טוענת המשיבה, כי הסעד הזמני המבוקש איננו נחוץ לצורך קיומו התקין של הליך הערעור או ביצועו הראוי של פסק הדין, ושהוא אינו משרת את הסעד העיקרי המבוקש בערעור. לבסוף, המשיבה מפרטת מדוע לשיטתה מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

11.תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני, אם שוכנע "בנחיצות הסעד לצורך הגשמת המטרה". מטרת הסעד הזמני מוגדרת בתקנה 94 – "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". כלומר, הסעד הזמני נועד לשרת את ההליך העיקרי, והוא יינתן רק במקרה בו שוכנע בית המשפט כי הסעד נחוץ להבטחת מהלכו התקין והיעיל של ההליך או להבטחת ביצועו הראוי של פסק הדין שיינתן בסופו. כפי שיוסבר להלן, המבקשים לא עמדו בנטל השכנוע כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו.

12.מכל המתואר לעיל עולה כי הסעד הזמני המבוקש אינו רלוונטי לסוגיה הנדונה בערעור. למעשה, אין בשאלת חידוש הסכם השכירות – היא השאלה מושא הבקשה לסעד הזמני – כדי להשפיע על תוצאת ההליך העיקרי, שעניינו הדרישה מהמבקשים לחתום על הסכם הפשרה, או על אופן ניהולו. כך, אילו היה הערעור עוסק בזכויות השכירות של המבקשים בחלקות, אזי היה מקום לדון במתן סעד זמני בדמות צו שיורה למשיבה להמשיך ולהשכירן למבקשים, או להימנע מהשכרתן לאחר, עד תום הדיון בערעור. במקרה זה, היה בסעד הזמני כדי לשרת את ההליך העיקרי – למשל על ידי שימור המצב הקיים ומניעת יצירת זכויות מנוגדות במקרקעין – ובהתאם למבחנים המקובלים באשר למתן סעד זמני, על בית המשפט היה לבחון את מאזן הנוחות וסיכויי הערעור להתקבל. אולם, בענייננו, כאמור, הערעור כלל לא עוסק בזכויות השכירות של המבקשים בחלקות, אלא בשאלת חיוב המבקשים לחתום על הסכם פשרה עם המשיבה לשם קבלת התמורות המוצעות להם במסגרת הצעת הפשרה. ברי, אפוא, כי אין בסעד הזמני כדי להשפיע על ההכרעה בסוגיה העומדת לדיון בערעור. כמו כן, אין בשאלת השכרת החלקות כדי להשפיע על טיב או היקף התמורה שתינתן למבקשים במסגרת הסכם הפשרה. על כן, לא שוכנעתי כי הסעד הזמני נחוץ בענייננו לצורך הגשמת המטרה, שהיא, כאמור, להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך העיקרי, ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין שיינתן בסופו.

13.סוף דבר: בהתאם לאמור לעיל, המבקשים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם, ולפיכך דין הבקשה להידחות.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 2,000 ש"ח.