ע"א 5606/95 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

חברות הביטוח המתדיינות (להלן: "אליהו" ו"אבנר") התדיינו ביניהן לפני בית המשפט המחוזי, על רקע תביעת אליהו להשתחרר מחיובי ההסדר בו היא קשורה לאבנר בנושא ביטוח החובה של כלי רכב. ביום 30.7.95 פסק בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא א' וינוגרד) לדחות את תביעת אליהו, לקבל את התביעה שכנגד של אבנר ולאכוף על אליהו את קיום ההסכם. בעקבות הליך משלים, שנועד לסכם את המשמעויות הכספיות של פסק האכיפה, החליט כבוד הנשיא (ביום 28.9.95) לאמץ במלואם את עקרונות החישוב שהוגשו על-ידי אבנר והורה לאליהו להמציא לאבנר פירוט של חשבונות על בסיס העקרונות האמורים. אליהו ערערה הן על פסק הדין (ע"א 5606/95) והן על ההחלטה המשלימה (ע"א 7021/95), ומשנדחו בקשותיה לעיכוב הביצוע - הן על-ידי הערכאה הראשונה והן על-ידי בית משפט זה - עמדה בחובתה, הגישה לאבנר את פירוט החשבונות ושילמה לה כ80- מיליון ש"ח, סכום שלדעתה שיקף את יתרת חיוביה על-פי עקרונות החישוב של אבנר, שכאמור אומצו על-ידי בית המשפט המחוזי. כעבור זמן הוברר, כי אבנר חולקת על נכונות החישוב וכי, לשיטתה, נותרה אליהו חייבת לה קרוב ל10- מיליון ש"ח נוספים. משלא עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמה ביקשה אבנר מבית המשפט המחוזי לערוך פסיקתה, שתשקף לאשורם את סכומי החיוב שהוטלו על אליהו בפסק הדין ובהחלטה המשלימה. עקב פרישתו של הנשיא וינוגרד מכס השיפוט התקיים הדיון בבקשה זו בפני סגן הנשיא א' גורן. לאחר דיון מפורט בטעמי התנגדותה של אליהו למתן הפסיקתה, נעתר סגן הנשיא לבקשת אבנר וחתם (ביום 22.5.97) על נוסח הפסיקתה; וכנגד החלטה זו הופנה ערעורה השלישי של אליהו (ע"א 3843/97).

בפניי עתה שתי בקשות: במסגרת ערעוריה על פסק-דינו והחלטתו המשלימה של כבוד הנשיא וינוגרד מבקשת אליהו לחייב את אבנר להפקיד ערובות להבטחת הסכומים שקיבלה מאליהו, מכוח החיובים נשוא הערעורים, ושלמועד הגשת הבקשה מסתכמים בקרוב ל172- מליון ש"ח; ובמסגרת ערעורה על החלטת סגן הנשיא גורן, בדבר הוצאת הפסיקתה, מבקשת אליהו לעכב את ביצוע יתרת-החיוב, הנובעת מן הפסיקתה, עד להכרעה בערעור. שתי הבקשות סומכות, בעיקרו של דבר, על הטענה כי לאליהו יש יסוד סביר לחשוש שאם תזכה בערעוריה לא יעלה בידה, או למצער תתקשה, לגבות בחזרה מאבנר את אשר שילמה, או תשלם לה, על יסוד חיובי פסק הדין והפסיקתה.

דין שתי הבקשות להידחות. שאלת יכולתה של אבנר להוסיף ולעמוד בחיוביה כלפי אליהו, גם לאחר פקיעתו של ההסדר הכפוי לחלוק עמה את הפרמיות והחיובים הקשורים והנובעים מפוליסות לביטוח-חובה של כלי רכב, ניצבה ביסוד מחלוקתן של אליהו ואבנר במסגרת התובענות ההדדיות שנתבררו לפני כבוד הנשיא וינוגרד. בתביעתה של אליהו נטען, שעם פקיעת ההסדר הכפוי (שעמד לפקוע ביום 31.12.96) עלולה אבנר לקרוס, וכי לנוכח החשש הזה עומדת לאליהו זכות להשתחרר מחיוביה לפי ההסכם בעילה של "הפרה צפויה". הנשיא וינוגרד, שבפסק-דינו המפורט דן בכל דקדוקי טענותיה של אליהו, ראה מקום לפקפק אם רצונה של אליהו להשתחרר מחיובי ההסכם אכן נובע מחששות כנים (ולוא גם מוטעים) לדבר יכולתה של אבנר לעמוד בחיוביה. אך את צדקת החששות דחה, לגופה, מכול וכול, ובלשון חד-משמעית קבע כי לאליהו אין יסוד לחשוש מפני התמוטטותה הקרובה של אבנר.

שאלת סיכוייה של אליהו להצליח בערעורה על פסק דין זה עמדה כבר לדיון במסגרת בקשתה לבית-משפט זה לעכב את ביצועו של פסק הדין. בהחלטתו לדחות בקשה זו (בש"א 5607/95) הטעים השופט טל, בין היתר, כי לנוכח הכלל, שבית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעות שבעובדה (והכרעת הנשיא וינוגרד בשאלת עמידותה הכספית של אבנר הינה, ללא ספק, בגדר קביעה עובדתית) חלה ההנחה שטענת אליהו, באשר לחשש התמוטטותה הקרובה של אבנר, עתידה להידחות גם על-ידי בית-משפט זה. נמצא שסיכויי אליהו להצליח בערעורה זה אינם כה קרובים. בא-כוחה המלומד של אליהו קיווה לשכנעני כי מאז ניתנה החלטת השופט טל נפל דבר, והדבר שנפל משנה את פני התמונה. הכיצד? ההסדר הכפוי שעליו הלינה אליהו בתביעתה, עמד, כאמור, לפקוע ביום 31.12.96, ונתון זה נכלל בין שיקולי השופט טל, שעל-פיהם החליט שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין. ואולם בינתיים הוארך תוקפו המחייב של ההסדר הכפוי פעמיים נוספות: לראשונה בגדר הוראת-שעה שהאריכה אותו עד יום 31.7.97 (חוק ביטוח רכב מנועי (הוראת שעה), התשנ"ז1996-), ולאחרונה על-פי חוק חדש שהאריך את תוקפו עד ליום 1.1.2000 (חוק ביטוח רכב מנועי

(ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופות מעבר, התשנ"ז1997-). בהארכת התקופה, טען פרקליטה של אליהו, יש משום הגדלה ניכרת של שיעור הסיכון הרובץ על אליהו עקב המשך ההתקשרות עם אבנר. ואולם אף טענה זו דינה להידחות; לא רק משום העובדה שלפי הנתונים העדכניים גרעונה של אבנר קטן והולך, אלא גם, ובעיקר, מטעם נוסף: בחקיקת החוק החדש גילה המחוקק את דעתו שהמשך קיומו של ההסדר הכפוי מתחייב, לפי שעה, להבטחת יציבותו המשקית של ענף ביטוח זה (כך גם עולה מדברי ההסדר להצעת החוק: ראו הצעת חוק ביטוח רכב מנועי (הסדרים לתקופת מעבר), התשנ"ז1997-, ה"ח 2631, 412, בעמ' 413). וחזקה על המחוקק שלא היה כופה על חברות הביטוח הסדרים עם אבנר אילמלא הונחה דעתו בדבר יציבותה הכלכלית ועמידותה הכספית.

לעניין בקשתה של אליהו לחייב את אבנר להפקיד ערובות בגין סכומים ששולמו לה מכוח פסק-הדין נשוא הערעור, אבקש להעיר: כשלעצמי איני מוציא מכלל אפשרות שנתבע אשר חוייב, והמערער על חיובו, יוכל להישמע בבקשת ערובה כסעד ביניים בערעור, לא רק כבקשה חלופית לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא גם כבקשה עיקרית; ובעצם קיום החיוב על-ידו אין כדי לחסום את זכותו לדרוש מתן ערובה. אך, לטעמי, אין נתבע רשאי לפצל את עתירתו, באופן שתחילה יבקש עיכוב ביצוע, ורק משנדחתה בקשתו ונאלץ לקיים את החיוב, ישוב ויטען כי, למצער, הריהו זכאי לקבלת ערובה. הערה זו היא לפנים מצורכי ההכרעה בענייננו שכן גם לגופו של עניין לא הראתה אליהו צידוק לחיובה של אבנר להפקיד ערובה.

בקשתה הנוספת של אליהו היא לעיכוב ביצוע יתרת סכום חיובה (כ10- מליון ש"ח בקירוב), הנובעת מן הפסיקתה שכבוד סגן הנשיא גורן קבע שאבנר זכאית לקבלה מידו. בפי בא-כוחה של אליהו טענות ומענות רבות כנגד צדקת נימוקיו של סגן הנשיא שעל-פיהם החליט לחתום על הפסיקתה. בכמה מן הטענות הללו יש, כמדומה, טעם, ומבלי לנקוט עמדה מחייבת בדבר סיכוייה של אליהו להצליח בערעורה זה הנני נכון להניח, לזכותה, כי הערעור האמור (אם אכן יימצא שהחלטת סגן הנשיא מעמידה לה זכות-ערעור) אינו חסר סיכויים. חרף הנחה זו, אינני רואה מקום לעכב את ביצוע החיוב שעליו סב ערעור זה. משנדחתה טענת אליהו, בדבר קיום חשש שאם תזכה בערעוריה, לא יעלה בידה או תתקשה לגבות בחזרה מאבנר את הכספים ששילמה לה על-פי החיובים שהוטלו עליה בערכאה הראשונה, מתחייבת המסקנה שאליהו לא הראתה עילה מוצדקת לעיכוב ביצועם של החיובים.

סיכומו של דבר הוא שאני מחליט לדחות את שתי הבקשות. אליהו תשלם לאבנר הוצאות בסך 30,000 ש"ח.

משום המימד הציבורי הנילווה למחלוקתן של החברות המתדיינות הייתי רואה טעם בהחשת הדיון בערעורים. תשומת-לבו של כבוד הנשיא מופנית להערה זו.