ע"א 5701/15 וליד חסן אבו אלהיג'א נ. עסאם אבו אלהיג'א

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 60461-03-14 (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) מיום 14.6.2015, בגדרו נקבע כי על המבקש לפנות את המקרקעין אליהם פלש ולפצות את המשיב 1 בסכום של 85,000 ₪.

1.

ואלו, בתמצית, עיקרי העובדות וקביעותיו של בית משפט קמא:

בחודש מרץ 2011 זכו המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) במכרז מטעם המשיבה 3 (להלן: רמ"י ) לרכישת זכויות חכירה במגרש באדמות טמרה לצורך בניה למגורים (להלן: המגרש המקורי ). המשיבים שילמו לרמ"י את תמורת החכירה, אולם בקשתם לקבלת היתר בניה נדחתה על ידי ועדת התכנון, מן הטעם שעל פי תכנית מתאר מופקדת, שרמ"י היתה בין יוזמיה , ייעוד המגרש המקורי הוא בנייני ציבור.

רמ"י הציעה אפוא למשיבים מגרש חלופי בעל ערך גבוה יותר (להלן: המגרש החלופי ), תמורת תשלום יתרת התמורה על פי הערכת שמאי. המשיבים הסכימו לכך ובמהלך שנת 2012 חתמו הצדדים על טופס סיכום עסקה, אלא שבשל התמהמהות רמ"י, וחרף פניות מצד המשיבים, העסקה לא הושלמה.

ביני לביני, בחודש ספטמבר 2012, פלש המבקש למגרש החלופי והחל לבצע עבודות בניה. המשיבים שבו ופנו לרמ"י אולם פניותיהם לא טופלו, ובשלב מסוים נאלצו לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת צו מניעה נגד המבקש. בחודש פברואר 2014 הגיש רמ"י תלונה למשטרה נגד המבקש, ובחלוף כחודש הגישו המשיבים את תביעתם לבית משפט קמא נגד רמ"י והמבקש. תביעתם נגד רמ"י היא תביעה לאכיפת החוזה ולחלופין לפיצויים, בעוד שתביעתם נגד המבקש היא לפיצויים בגין גרם הפרת חוזה.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי רמ"י הפרה את חובתה החוזית ואת חובת הזהירות שלה, בכך שהתקשרה עם המשיבים בחוזה להעברת זכויות במגרש המקורי, ואף גבתה את התמורה עבורן, בשעה שיזמה במקביל תכנית לשינוי ייעודו של אותו מגרש. התנהלות זו, כך נקבע, מקימה למשיבים זכות לאכיפה בקירוב, באופן המקנה להם לקבל זכויות במגרש החלופי, כנגד השלמת דמי ההיוון.

באשר למבקש, בית המשפט קבע כי הלה אישר כי אין לו כל זכות במגרש, כי הוא בנה ללא רשות או היתר וכי אין לו כל צידוק למעשיו. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המבקש כי "כולם עושים כך". התביעה נגד המבקש התקבלה אפוא, ונקבע עליו להתפנות מהמקרקעין באופן מיידי ולפצות את המשיבים בסכום של 85,000 ₪, השווה לדמי השכירות ששילמו המשיבים במשך תקופה של 34 חודשים,

היא התקופה בה נדחה מועד מסירת המגרש עקב פעילותו של המבקש.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור ועמו את הבקשה שלפניי, בה הוא מבקש לעכב את ביצוע פסק הדין. נציין כי בחודש נובמבר 2014 הגישה רמ"י לבית משפט השלום תביעה נגד המבקש לסילוק יד, אולם ההליך בעניינה תלוי ועומד בבית משפט השלום, בהמתנה להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו (החלטת בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא ע' נווה) מיום 25.11.2015) (להלן: ההליך בבית משפט השלום ).

3.

בבקשתו טוען המבקש כי לאחר הגשת הסיכומים בבית משפט קמא, ועוד לפני מתן פסק הדין, "עלה בדעתו לפנות למנהל ולבקש רכישת המגרש נשוא תיק זה", זאת בנימוק כי "כבר היו מקרים אחרים בכפר תמרה, שהמנהל מכר גם לפולשים את שטח הקרקע". לטענת המבקש, מחילופי הדברים בינו לבין רמ"י לאחר הגשת הסיכומים וטרם מתן מתן פסק הדין, משתמע כי רמ"י אינו רואה עצמו קשור בעסקה עם המשיבים והוא מעוניין למכור לו את המגרש. עוד טוען המבקש כי לאחר מתן פסק הדין, בתשובת רמ"י לאחת מפניותיו, נמסר לו כי על המגרש המדובר יש בעלים במשותף שכלל לא היה צד לדיון. המבקש טוען כי ברשותו הסכמת הבעלים במשותף למכירת הקרקע.

בערעורו טוען המבקש, בין היתר, כי בית משפט קמא לא יכול היה לפסוק סעד של סילוק יד, שכן סעד זה כלל לא נתבע על ידי המשיבים, אשר תביעתם נגד המבקש היתה לפיצויים בלבד.

4.

בהחלטתי מיום 13.10.2015 הוריתי למבקש להגיש הודעה משלימה, הכוללת הסבר מדוע הגיש את הבקשה באוקטובר 2015, בחלוף כארבעה חודשים מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד הוריתי למבקש לפרט את השלב בו מצוי ההליך המתנהל בבית משפט השלום, וכן לצרף העתק של כתב התביעה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי.

5.

בהודעתו המשלימה, טען בא-כוח המבקש כי השיהוי בהגשת הבקשה לבית המשפט העליון נבע, בין היתר, מהגשת הבקשה תחילה לבית המשפט המחוזי (שנדחתה מטעמים של חוסר סמכות), ובשל עומס עבודה ותקלה שאירעה במשרדו.

6.

דין הבקשה להידחות.

על פני הדברים, לא עלה בידי המבקש להצביע על סיכויים גבוהים לקבלת הערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק וכולל קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. קביעות אלה מבוססות בחלקן על דבריו של המבקש עצמו, שאף אישר כי פלש למקרקעין. כפי שציטט בית המשפט מדברי המבקש: " הלכתי כמו שהולכים כולם, קודם בונים ואח"כ מסתדרים עם המנהל " (פסקה 5.3 לפסק הדין).

לאמיתו של דבר, גם מהבקשה דנן עולה כי המבקש אינו כופר בכך שפלש למקרקעין בניגוד לדין, ועיקר טענתו היא כי רמ"י מעוניינת לבצע עמו את העסקה המדוברת. אלא שעיון במסמכים שצירף המבקש לבקשתו, מלמד כי אין מדובר בהבעת נכונות מצד רמ"י לבצע עמו את העסקה, אלא בדרישות טכניות לקבלת מסמכים נוספים, בהן הובהר כי אין בהן משום התחייבות למכור את השטח המבוקש וכי הדבר מותנה באישור הנהלת המנהל וגורמים נוספים. כך גם אישרה רמ"י בתגובתה לבקשה דנן, שאף הוסיפה כי הבקשה שהגיש אליה המבקש - עניינה בחלקת מקרקעין אחרת . עוד טענה רמ"י כי אילו היה המבקש פונה אליה בעניין המקרקעין, סביר להניח שפנייתו היתה נדחית על הסף, לאור ההליך המשפטי שהתנהל בעניין המקרקעין.

7.

באשר לטענת המבקש כי הסעד של סילוק יד מן המקרקעין לא נתבע על ידי המשיבים בבית המשפט המחוזי, ולכן בית המשפט המחוזי העניק למשיבים סעד שלא נתבקש – הרי שמדובר בטענה שגויה. עיון בכתב התביעה של המשיבים מלמד כי תחת הסעדים שנתבעו, נאמר בהדגשה כי " בית המשפט הנכבד מתבקש לחייב את הנתבע 1 [המבקש – י"ע] לסלק את ידו מהמגרש דנן... " (פסקה 47 לכתב התביעה). בנסיבות אלו, תמיהה היא כיצד פתח המבקש את ערעורו בטענה כי המשיבים כלל לא ביקשו סעד של סילוק יד (סעיף א' לערעור). המערער לא טען לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי ליתן סעד זה, ומשכך, איני רואה להתייחס לשאלה זו.

כפי שצוין, המבקש העלה טענה נוספת בדבר קיומו של בעלים נוסף במקרקעין, שלכאורה הביע את הסכמתו למכרם למבקש. אכן, מנסח הטאבו שצירפו המשיבים עולה כי אדם נוסף בשם חאלד אחמד עווד סאלם מחזיק ב-780/64489 חלקים מהמקרקעין (כ-1.2%). המבקש, מצדו, צירף לבקשתו דנן מסמך "אישור והסכמה" הכולל אישור מצד אדם ששמו "אחמד" כי אין לו התנגדות שהמקרקעין יימכרו למבקש (נספח ה' לבקשה). מבלי להידרש לטענות המשיבים בדבר מידת האותנטיות של מסמך זה, אין בו כדי לסייע למבקש, ולו מן הטעם שמדובר במסמך שהוגש לרמ"י לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, וממילא מבלי שניתנה לבית המשפט וליתר הצדדים הזדמנות לעמוד על טיבו. מכל מקום, אף אם מדובר במסמך אותנטי, אין בו כדי להועיל למבקש בגדרי בקשה זו, לאחר שהודה כי פלש למקרקעין בניגוד לדין.

8.

מן הטעם הזה, אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. אין לומר כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מסילוק ידו מן המקרקעין אליהם פלש בניגוד לדין (ושבהם החל לבצע עבודות בניה), עולה על הנזק שייגרם למשיבים אילו תעוכב כניסתם למקרקעין בהם רכשו זכויות כדין.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים ורמ"י בסך 5,000 ₪ כל אחד (ובסך הכל 10,000 ₪).